רמאות, צירופי מקרים ומשפחה: שטיסל - סיכום עונה

העונה השלישית של שטיסל הגיעה לסיומה כשהיא מפוזרת, מבולבלת ונסמכת על נס אחד יותר מדי. זהירות - ספוילר.

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , ג' באדר תשפ"א

רמאות, צירופי מקרים ומשפחה: שטיסל - סיכום עונה-ערוץ 7
שטיסל, עונה 3
צילום: אהוד רומנו

חבל, עד אתמול דווקא האמנתי לשטיסל. זה לא שיש לי אינטרס שרוחמי תמות, אני לא צמא לדמם של דמויות מומצאות ואפילו די התאכזבתי לגלות בפרק הראשון של העונה שליבי מתה, אבל סצנת הסיום בה ליבי שוכבת מחויכת ומחזיקה את התינוקת שלה היא, ובכן, רמאות.

סדרה טובה מובנית על אמון בין הצופים ליוצרים, אמון שמניח שהם מספרים ומראים לנו כל מה שצריך לדעת. מאיפה אני יודע שלנחמה יוקטן עדיין יש את הזכייה ושהיא לא בזבזה אותה בהימורים? שאשתו של צבי אריה קנתה רכב? שגיטי וליפא מנהלים קייטרינג? כי זה מה שאמרו בסדרה, ואני האמנתי להם.

הם גם אמרו שרוחמי תמות אם היא תיכנס להריון, ואני, פתי שכמוני, האמנתי להם. הרי אין לנו נתונים ובדיקות רפואיות, הדרך היחידה שלנו לגבש דעה על מצבה של רוחמי הייתה דרך מה שנאמר, אבל מסתבר שהיוצרים לקחו את הדרך הקלה. רוחמי חיה, יש תינוקת. עונה רביעית היר איי קאם.

לתופעה הזו קוראים 'דאוס אקס מכינה' ('האל המתגלה מתוך המכונה' בתרגום חופשי) והיא משמשת לסיטואציות כאלו בדיוק. גיבור הסרט נפל עם הרכב לתהום? אל דאגה, בפרק הבא יסתבר שהיה שם כסא מפלט והוא עדיין חי. למה שלפג'ו שנת 2004 שהוא גנב בשוק יהיה כסא מפלט? רק האל מתוך המכונה יודע...

אז יוצרי שטיסל ויתרו על החלק של המכונה והחליטו להסתפק רק באל, ובמקום פעלול טכני מרהיב קיבלנו תפילה מרגשת של ליפא ונס גלוי. אפשרי? כן. עלילתי? לא ממש. ברגע שאנחנו פונים לניסים עלילת הסדרה פשוט מאבדת משמעות, וההתקדמות שלה ,האם רוחמי תחיה או תמות בהקשר הזה, מומרת לגחמה נקודתית של התסריטאי שיכל באותה מידה לקחת את ההחלטה השנייה.

או שאולי בעצם הם עושים בכאילו? כמו ליבי שחשבנו שהיא חיה אבל בעצם הייתה מתה? אולי לכן כל הדיבורים של שולם על מוות רגע לפני הסצנה של ליבי? סיכוי סביר שכן, אפילו סביר מאוד,
אבל אם הצלחתי בפסקאות הקודמות לערער אתכם ולגרום למחשבה שהיא מתה לעבור לכם בראש (ועכשיו, בהפוך על הפוך, לחשוב שהיא חיה), כנראה שגם אתם כמוני כבר לא כל כך מאמינים לשטיסל. שמשהו בעונה האחרונה חורק.

אוסף של צירופי מקרים שהתחיל בזכייה בלוטו של נחמה, דרך מפגש מקרי בדייט (ושוב בכותל!) ועד לנס של רוחמי (קרה? לא קרה?) מעידים שצירופי מקרים ונסים הם כבר לא רק סימפטום בשטיסל, הם המחלה. הסדרה עדיין טובה, אל תבינו אותי לא נכון, אבל משהו שם נסדק.

פרק הסיום אתמול המחיש שוב את הגדולה של שטיסל כסדרה שעוסקת במשפחה, את היכולת שלה לבנות ולהציג מערכות יחסים מורכבות להפליא ושבורות להחריד בין בני זוג, בין אחים, בין הורים לילדים, אבל גם את היחס המגמתי לעלילה וההיאחזות בדמויות הראשיות מבלי להרפות מהן.

למה מגמתי? כי כשמסתכלים אחורה על העונה השלישית של שטיסל, נזכרים בלא מעט אנקדוטות וסוגיות בוערות שיצאו מתוך העלילה, דברים שיכלו לקחת את העלילה והסדרה קדימה, אבל בדיעבד מתברר שזה כל מה שהן היו, אנקדוטות ותו לא.

הפרק של צבי אריה ואשתו שעסק בנשים בחברה החרדית היה מדהים, אבל הוא לא הוביל לשום מקום ושום דבר לא הוביל אליו. שולם מקים חדר חדש ומשקף את מאבק הדור הצעיר בדור המבוגר ועל הדרך עוקץ את האליטיסטיות של החברה החרדית? נגמר אחרי שני פרקים. החשיפה הראשונית של יוסלה למעבדה ולחיים שבחוץ? פרויקט הניצבים של ליפא? נסגרו מחוסר עניין לציבור וכו' וכו'.

אחרי שבמהלך העונה האחרונה שטיסל ירתה לכל עבר ופתחה מיליון נושאים, שחלקם נסגרו וחלקם פשוט הושלכו בצידי הדרך, אתמול היא זנחה הכל והתכנסה לשלוש תמונות סיום שאמרו, כל אחת בדרכה שלה, 'משפחה'.

זה היה קצת יותר מדי 'והם חיו להם באושר ואושר' בשביל סדרה שמתעסקת במשפחה שבורה, שולם שטיסל (ואולי גיטי) היה היחיד שלא קיבל את הסוף הטוב שלו, אבל שיהיה, כן עלילה לא עלילה, מי אני שאתווכח עם ניסים. חסדי ה'.