דרך המלך

סולטאן סולימאן המפואר וסלאח א-דין הבינו את מה שמנסור עבאס מבין היום: קשר טוב ליהודים טוב גם להם.

יאיר דן , ג' באדר תשפ"א

דרך המלך-ערוץ 7
יאיר דן
צילום: שימוש חופשי

על רקע התקרבות היחסים בין התנועה האיסלמית ונציגה בכנסת מנסור עבאס לבין המנהיגות הימנית בישראל ושריונם של נציגים ערביים ברשימות השונות, מעניין לבחון את הקשר בין המנהיגות המוסלמית באיזור ליהודים ולתנועה הציונית.

לעולם המוסלמי היו שני מנהיגים גדולים שבאו אחרי תקופת מוחמד. אחד מהם הוא סלאח א-דין אל איובי שכבש את העיר ירושלים מידי הצלבנים בשנת 1187. אחת ההחלטות הראשונות שלו הייתה לאפשר ליהודים לחזור אל ירושלים ולקיים בה את דתם.

המנהיג השני, סולטאן סולימאן המפואר, שהוביל את העות'מנים (הטורקים) לכיבוש העיר בשנת 1516 וגם הוא כקודמו איפשר ליהודים להתפתח בעיר ואף הקדיש להם את רחבת התפילה המוכרת בכותל המערבי.

כיום הם נחשבים למנהיגים גדולים בעולם המוסלמי המזוהים באופן ברור עם סיפורה של ירושלים ועל שמם נקראים שני הרחובות הגדולים מחוץ לשערי העיר העתיקה.

שניהם הבינו מה שמבינה היום המנהיגות הוותיקה של המוסלמים באזור: קשר טוב עם יהודים טוב גם למוסלמים. גם לפני קום המדינה המלך פייסל ההאשמי הכיר בהצהרת בלפור, היה זה בתחילת כהונתו כשליט סוריה בשנת 1919 אך לאחר התנגדויות שספג הוא חזר בו.

למרות הנסיגה מההכרה פייסל המשיך לקיים קשרים עם הנהגת היישוב כולל ביקור והתכתבות עם הרב הראשי דאז הרב קוק.

כדי להבין עד כמה דמותו ומורשתו של פייסל קיימת עוד בשטח די לראות שעל שמו של המלך ישנו שער בהר הבית.

ממצאים נוספים מעידים על קשרים שקיימה ההנהגה הציונית עם מצרים ששלט בה המלך פארוק לפני מהפיכת הקצינים שהובילה להתבססות שלטון הגנרלים המצרים למעט שנה אחת שבה מצרים עברה לידיים איסלאמיות. בכל אופן לפי הממצאים הקשרים היו חמים מאוד עד כדי כך שבאחד המסמכים הגיעה הכחשה מצרית על התביעות הלאומיות של הפלסטינים בארץ ישראל והבעה של רצון אמיתי לפיתוח קשרים חיוביים עם התנועה הציונית.

כמעט לכל בר דעת ברור שהיום המנהיגים המוסלמים כמו ארדואן וחומייני לא מייצגים את המודלים הללו, האחד מייצג זרם סוני מהפכני והשני זרם של שיעים מהפכניים, ושניהם בוודאי לא חברים טובים של בתי המלוכה המוסלמים - הערבים במפרץ או בצפון אפריקה.

השאלה היא מה יודעים התושבים הפלסטינים שברובם הם סונים, על המנהיגים ההיסטוריים שלהם, האם מלמדים את הצעירים והצעירות על הגישה של סלאח א-דין וסולימאן או שהמודל הוא אחר?

נראה על פניו שהתנועה הלאומית הפלסטינית הנחילה לצעירים את המהפכנות שמתנגדת לבתי המלוכה וליהודים. אם זה ארגון חמאס הדומיננטי מאוד בישראל יחד עם התנועה האיסלמית או פת"ח המזוהה עם המהפכנות הלאומנית הערבית ומפלגת הבעת' הסורית של משפחת אסעד או העיראקית של סדאם חוסיין.

מה שבטוח זה שכדאי ללמוד היסטוריה כדי להבין את היחסים בין יהודים לעולם הערבי-מוסלמי, ביחס לסטיגמות יש הרבה הפתעות ביחסים האלה.

תובנה אחת שכדאי לשים אליה לב היא שקשר עם המיינסטרים המוסלמי היה אפשרי פעמים רבות מסיבות שונות ולא בהכרח רק עקב האיום האיראני מה שיכול להוביל למסקנה יותר משמעותית על טיב הקשר.

תובנה שנייה היא שקשר למהפכנים מוסלמים לעולם לא הטיב עם ישראל לטווח הארוך גם אם שירת את האינטרסים שלה באופן זמני בדומה למשפט העממי הידוע ש'במזרח התיכון אויבו של אויבי הוא חברי'.

מכל האמור לעיל עולה שאלה, האם הפלסטינים מזוהים יותר עם המהפכנים או המיינסטרים? מי וכמה בתוך האוכלוסייה הערבית מזוהה עם בתי המלוכה?

בתקווה שההתפכחות בסוגיה הזו תוביל למסקנה הגיונית שתוביל לבחירת שותפים מקרב החברה הערבית שאפשר לשפר יחד איתם את היחסים עם ערביי ישראל לטובת מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.