היכן כל אלו שהבטיחו שתופסק הרדיפה?

נועם בר חן, נערת גבעות מגבעת מעוז אסתר, משתפת בתחושותיה לאור גל המעצרים האחרון של נערים מהגבעות שנלקחו למרתפי השב"כ.

נועם בר חן , ד' באדר תשפ"א

היכן כל אלו שהבטיחו שתופסק הרדיפה?-ערוץ 7
נועם בר חן
צילום: ללא

מלווים אותו, אחד מכל צד. אוחזים בימינו ובשמאלו בזרועות הברזל האימתניות שלהם. מסדרון שלא נגמר. תאים סגורים, דלתות ברזל נעולות.

תכף ייזרק גם הוא אל תא כזה, קטן וחשוך ונעול. תכף ישליכו גם אותו להתבשל לילה שלם בתוך המחשבות והפחדים של עצמו. ואז חקירה.

פה זה שב"כ, ככה אמרו לו, זה לא צחוק. הוא לא חשב שזה צחוק, למען האמת. לא חשב בכלל, בטח לא אחרי שמונת ימי המעצר הנוספים שנתן לו השופט. שמונה ימים! ואח"כ מה? ישחררו אותו? הלוואי.

דלת התא האחרון נפתחת בקול חריקה צורם. מיטה נמוכה, מזרון דקיק וכיור מטפטף. הם דוחפים אותו בגסות פנימה. הוא עומד במרכז החדר הקטן ומביט סביבו. קירות מתקלפים. יהיה לו הרבה זמן לבלות בתא הזה, לנסות להירדם אחרי החקירות שיבואו. הוא נאנח ומתיישב על המיטה במעונו החדש.

לילה, מאוחר. הוא חולץ את נעליו ושוכב לישון. בסביבות 2 בלילה זה מתחיל. דפיקות רמות על דלת הברזל מעירות אותו מהשינה הטרופה. חקירה. הוא מובל חזרה את כל המסדרונות הארוכים, החשוכים. בסופם קשורים את עיניו בבד גס, החשיכה עוטפת אותו מכל עבר. את שתי ידיו כובלים זו לזו באזיקים.‎

עולים במדרגות שמרגישות אינסופיות. בחדר החקירות מושיבים אותו על כסא. גם רגליו מוצמדות אחת לשניה. קר בחדר, כתפיו העטופות בחולצה דקה בלבד רועדות.

הנה תכף יכנסו החוקרים ויטיחו בו את ההאשמות. הם ישאלו ויצעקו וידרשו כל מיני דברים. יגידו שזרק אבנים, שהפר צו מנהלי, ששרף והרס והרג. אבל מתחת לצעקותיהם יפעפעו הקולות האמיתיים, הסיבות שמתחת לפני השטח. ויאשימו ויכפישו וינסו להשתיק.

על שהעז להרים את הראש, על שבנה ונטע וזרע וקיווה. על שלא שתק, על שכאב ושהיה אכפת. על שלא הסתפק במועט, על שלא ויתר, על ששאף ליותר. על שנלחם, על שכבש, על שיצא חלוץ למערכה בקרב. על שרצה להחיות את העם המת, על שרצה להביא ישועה וגואל. על שליבו עוד פועם ורוצה את האמת, על שלא שכח את הטוב שהובטח. על שקיבל על עצמו לסבול בשביל כולם.

והוא סובל, אוי כמה שהוא סובל. סובל פינויים ופשיטות, מעצרים הרחקות ורדיפות. סובל את הכאב על החבר שנרצח, על האח שנשכח. סובל את האכזבה על ההבטחה שלא קוימה. סובל את הגב שמפנים לו שוב, סובל את ההכפשות שמלבישים עליו.

בסוף הלילה הוא שוב על המיטה הנמוכה. פרקי ידיו זועקים בכאב, ראשו הולם בפראות מחמת המהלומות שספג. ליבו מקונן.

היכן הם אחיו האמורים לעמוד לימינו? היכן הם בני עמו שתפקידם איננו שונה משלו? היכן הם כל אלו שהבטיחו לשנות, הבטיחו שהרדיפה תופסק, הבטיחו שיפסיקו להתיר את הדם?

כי אלמלא נעצר בשעת בוקר מוקדמת אז וודאי היה נמלט מרודפיו, נמלט וננגח ונדרס ונרצח. שוכב לו נער כבול ואסור, מנסה להירדם על המיטה הנוקשה ושואל את עצמו בעוון מה...