פיקוח נפש דוחה חוק

חשוב להגן על זכויות האדם. השאלה היא – וזו לא קנטרנות לשמה אלא שאלה רצינית – מיהו 'האדם'?

חגי הוברמן , ד' באדר תשפ"א

פיקוח נפש דוחה חוק-ערוץ 7
חגי הוברמן
צילום: ללא קרדיט

בשבת שעברה קראתי בסקרנות רבה את הראיונות עם שופטי בית המשפט העליון בדימוס, בעיתון 'ישראל היום', (שהתבססו על הכתבה אמש בערוץ 11 'שופטים בשר ודם').

דבריהם סיקרנו אותי על רקע נתוני המכון הישראלי לדמוקרטיה, כי אמון הציבור בבית המשפט העליון צלל לשפל של 42%, הנתון הנמוך ביותר אי פעם.

אני אחד מהרבים שהאמון שלהם בבית המשפט העליון מרחף בגובה דשא קצוץ – ומתוך כך עניין אותי לקרוא איך רואים שופטי בית המשפט העליון בדימוס, אלו שלאורך שנים קבעו את מעמד הרשות השיפוטית בדעת הקהל, את המציאות ומה דעתם בסוגיות הציבוריות השונות.

העמדות שהציגו כבודם בדימוס, איך נאמר זאת בעדינות, לא ממש שיכנעו אותי להגביר את האמון במוסד המכובד בהם כיהנו. בוודאי לא בהתייחסות לפסקים אותם הם קיבלו.

על דנציגר הח"כים לא עושים רושם

השופט בדימוס יורם דנציגר, שכיהן בבית המשפט העליון מ-2007 עד 2017, ניסה להצדיק ביהירות מופגנת כלפי הח"כים את הקו המנחה שבו בית המשפט פוסל חוקים של הכנסת: "לבוא ולומר שכל חקיקה מייצגת את ההשקפה של הציבור במלואו, ולכן אל לשופטים להתערב? אנחנו לא נבחרים כמו חברי הכנסת, אבל תזכור שבכנסת מתקבלים חוקים ברוב אקראי, בנוכחות דלילה. לבוא ולהגיד שכל מעשה חקיקה בעצם מייצג את ההשקפה של הציבור במלואו, ולכן בגלל זה אל לכם, השופטים, להתערב, זה ממש לא עושה עלי רושם".

לכאורה נימוק הגיוני. רק שכבוד השופט דנציגר שוכח שזו בדיוק הדמוקרטיה, ולמעט חוקים שמראש נדרש להם רוב מיוחס או מוחלט, רוב החוקים מתקבלים ברוב של הנוכחים באותה הצבעה באולם – והמספרים לפעמים קטנים מאד. אבל גם המספרים הכי קטנים הם תמיד גדולים יותר מההרכב הכי נרחב של שופטי בית המשפט העליון.

כדאי גם להזכיר לו, בהזדמנות זו, ש'חוק יסוד כבוד האדם וחירותו', חוק הדגל בעיני השופטים שעל בסיסו הם לקחו לעצמם את הסמכות להפגין עליונות על הכנסת באמצעות ביטול חוקי הכנסת, התקבל השבוע לפני 29 שנים, בי"ב באדר ב' תשנ"ב (17 במרס 1992) ברוב של 32 תומכים מול 21 מתנגדים ונמנע אחד – פחות ממחצית חברי הכנסת בסך הכל. גם הוא לא בדיוק הרוב שעליו ניתן להגיד שהוא "מייצג את ההשקפה של הציבור במלואו".

הזכות למשפחה או הזכות למדינה יהודית?

לפני כעשרים שנה, בעקבות פיגועי ההתאבדות הקשים באינתיפאדה השנייה, שבהם הסתייעו חלק מהמחבלים בערבים תושבי ישראל, שקיבלו את אזרחותם כתוצאה מנישואים לישראלית, נחקק כהוראת שעה חוק האזרחות, שביקש למנוע איחוד משפחות. ב-2006 דחה בג"ץ את העתירות נגד ברוב של שישה מול חמישה, והחוק קיבל אור ירוק - אף שרוב השופטים האמינו שהוא מנוגד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. הסיבה לכך היתה טכנית גרידא - תוקף חוק האזרחות היה אמור לפוג בתוך כמה חודשים, ולכן הם סברו כי אין מקום לפסול אותו.

שימו לב לדעתה של השופטת איילה פרוקצ'יה, ממנהיגות השמאל בבית המשפט העליון בתקופת כהונתה, בהסברה על התנגדותה לחוק:

"יש פה נושא של ביטחון מול הזכות למשפחה, שהיא אולי הזכות הכי חשובה של האדם. היו שופטים שהסתמכו על עניין הביטחון באופן מלא. אני לא האמנתי עד הסוף לשיקול הביטחוני, וחשבתי שמה שבאמת עומד מאחורי החוק הזה היה השיקול הדמוגרפי". ובהמשך היא מוסיפה: "לא דנו בשיקול הדמוגרפי, כי המדינה לא העלתה אותו. אני הלכתי לפרוטוקולים של דיוני הכנסת וראיתי דיונים על דמוגרפיה, שהאפילו על העניין הביטחוני. דיברו על הדמוגרפיה. בגלל הספקות האלו, וההחלשה הזאת של נימוקי המדינה, חשבתי שהזכות למשפחה גוברת, ושצריך לבטל את חוק האזרחות. אבל הייתי במיעוט".

השופטת פרוקצ'יה מבטאת את ההתעלמות המסורתית של שופטי העליון, מכך שגם הדמוגרפיה היא ביטחון. הרי אין מי שחולק על כך – בוודאי לא שופטי בית המשפט העליון - שעתידה של ישראל מותנה בכך, בין היתר, שהיא תשמור על זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית.

אפילו השופטת בדימוס דורית בייניש אומרת בכתבה: "אני חושבת שאין דבר יותר חשוב ממדינה יהודית. ישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, זה הבסיס של הכרזת העצמאות, וזה רכיב קריטי בקיומנו".

אלא ששופטי בג"ץ דוגמת השופטת פרוקצ'יה, שנלחמים כאריות על שמירת האופי הדמוקרטי של המדינה – פעמים בצדק, פעמים בצורה מוגזמת – פועלים בצורה הפוכה לחלוטין כשמדובר במאבק על אופיה היהודי של המדינה. כן, השיקול הדמוגרפי הוא משמעותי לא פחות מהדמוקרטי, ואם אתם, שופטי בג"ץ מזלזלים בו, אל תצפו שהציבור ייתן בכם אמון. אם לשופטת פרוקצ'יה כל כך חשובה "הזכות למשפחה, שהיא אולי הזכות הכי חשובה של האדם" – עדיין הזכות הזו יכולה להישמר בצורה מושלמת גם מהצד השני של הגבול.

מי שהעמיד את הדברים בצורה הנכונה וההגיונית, הביטחונית בצד הציונית, היה השופט בדימוס אשר גרוניס שאמר בראיון כי "אין אח ורע בהיסטוריה למצב שבו קיים עימות צבאי, ואחד הצדדים מאפשר כניסה בלתי מבוקרת של אזרחים של הצד האחר".

דמם של איזה ילדים סמוק יותר?

מרתק במיוחד הדיון בנושא סיכולים ממוקדים. השופט אהרון ברק, המציג עמדה ממלכתית בדרך כלל, סבור כי "ההלכה היא שסיכול ממוקד אפשרי בהתקיים תנאים מסוימים. כשיש לך גג של בית, ואתה חושש שבתוך הבית הזה יש פצצה, ואתה יכול לפגוע בבית על ידי טיל - אתה יורה ופוגע בבית. בסדר גמור. יש נפגעים? זה נזק משני, אין מה לעשות. אבל אם לפתע אתה מגלה שיש בבית כיתה של ילדים, אתה פשוט לא יורה. חייל מקצועי לא יורה".

השופט ברק מתחמק מהשאלה המשמעותית ביותר, מה הדין אם בבית הזה יש לא רק כיתה של ילדים, ולא רק ימ"ח של פצצות, אלא גם משגרי רקטות מוכנים לפעולה, שכל אחת מהן יכולה לפגוע ישירות בכיתה של ילדים באחד מיישובי עוטף עזה: דמם של איזה ילדים במצב כזה אדום יותר? האם באמת יותר מוסרי לסכן חיים של ילדים בצפון הנגב, כדי שלא לפגוע בילדים פלשתינים תחת שלטון החמאס? לי התשובה ברורה. חיי עמי קודמים. מה סבור על כך השופט ברק?

מעניינת גם עמדתה של השופטת ביניש בנושא, הקובעת: "בית המשפט לא נותן רישיון להרוג. אפשר לבצע סיכול ממוקד של אדם בתנאי שאתה לא יכול לעצור אותו, כשאתה יודע שהוא מסוכן. הכל נעשה גם תוך פרשנות של הפרוטוקול השני של אמנת ז'נבה - פרשנות של המשפט הבינלאומי... אנחנו מבינים שאינטרס הציבור מחייב אותנו לא להפקיר את הביטחון, אבל אנחנו חייבים גם להגן על זכויות אדם. אם אנחנו פורצים את הגדר הזאת יום אחרי יום אחרי יום, שנים, ואין שום מסגרת, אני לא יודעת לְמה אנחנו יכולים להגיע".

אני לא מזלזל חלילה ברעיון זכויות האדם. ברור גם לי שחשוב להגן על זכויות האדם. השאלה היא – וזו לא קנטרנות לשמה אלא שאלה רצינית – מיהו 'האדם'? האם גם המחבל עם משגר הרקטות, כל עוד הוא מהווה סכנה ברורה, הוא בגדר 'אדם' שצריך לשמור על זכויותיו?

הדילמה הזו הרבה יותר קשה, הרבה יותר כבדה מכפי שהשופטת בייניש מציגה אותה: חיי חייל צה"ל מול חיי פלשתיני שאינו מעורב בטרור (בהנחה כמובן שאין דרך שלישית שניתן ללכת בה) – חיי מי קודמים?
לי התשובה ברורה. שופטי בג"ץ בראיון ל'ישראל היום' עשו לעצמם חיים קלים כשברחו מהתמודדות עם השאלות הללו.

שמירת החוק היא ערך עליון. מערכת משפט עצמאית היא ערך עליון. אבל יש ערך עליון יותר, בעיני, מערך שמירת החוק: הצלת חיי אזרחים ישראלים וחיי יהודים מהעולם. אם פיקוח נפש דוחה מצווה דתית מובהקת חשובה כמו שמירת שבת, בוודאי שהוא דוחה שמירה על חקיקה מידי אדם.

חגי הוברמן הוא עורך השבועון "מצב הרוח"