כיבוד ההורים של התלמידים

המחנך אבינועם הרש בסיפור ותובנות על כיבוד ההורים של הדור הצעיר

אבינועם הרש , ד' באדר תשפ"א

כיבוד ההורים של התלמידים-ערוץ 7
אבינועם הרש
עצמי

באמצע אסיפת הורים הילד, תלמיד שלי, אמר שהוא לא מספיק את כל החומר ואז אבא שלו, לידי, אומר לו: "זה לא נכון, אתה כל הזמן משחק פורטנייט ואז צופה בטלוויזיה ואז גולש במחשב ואז נמצא בסמרטפון שלך, אל תגיד לי אין לי זמן!".

תלמיד שלי שלא אהב בלשון מעטה את התשובה הזו הסתכל על אביו במבט זעוף ואז אמר לו: "יאללה יאללה שלך, כבר. שמענו אותך".

הייתי בהלם. לא הבנתי מאיפה החוצפה הזו הגיעה בכלל ומה נהיה? כאילו בן אדם, זה אבא שלך! איפה הכבוד? איפה הדרך ארץ? 

ונזכרתי איך שהיה לי פעם תלמיד שאמר לי: "היום קרן (שם בדוי) באה לאסוף אותי". וחשבתי שקרן זו אחותו הגדולה או ידידיה של המשפחה או משהו בסגנון. עד שהבנתי שקרן זו אמא שלו. ככה. קרן.

ולא הבנתי ממתי ילד קורא לאמא שלו בשמו הפרטי אבל כמובן שלא אמרתי כלום ובחרתי שלא להתערב בהחלטה שגם ככה אין לי מנדט בקבלה שלה ואז נזכרתי בפעם ההיא שנסעתי באטובוס וראיתי איך שאמא ובת נוסעים והבת הייתה שקועה בנייד שלה והאמא ניסתה לדובב אותה והבנתי לפי השיחה שלהן שהן הולכות לקנות לבת בגדים בקניון ואז האמא שאלה את הבת "נו, את יודעת כבר מה את בסוף רוצה לקנות לעצמך?" והילדה ענתה בקוצר רוח: "אמא, אל תתערבי! אני כבר אסתדר לבד".

חשבתי על זה שבטח האמא הולכת עם הילדה שלה לקניון בגלל שהיא מתכוונת לשלם לה על הבגדים אז מאיפה החוצפה הזו מגיעה? ואני זוכר איך שלמחרת נכנסתי לכיתה נסער כולי ובדיוק התקשורת עסקה בנשיקה המפורסמת של ח"כ גדי יברקן שנישק את הרגליים של אמא שלו בטקס ההשבעה ושאלתי את הכיתה: "האם יש כאן מישהו שיצא לו פעם לנשק את הרגליים של ההורים שלו?"

והתלמידים מסתכלים עליי המומים. לנשק מה? המחנך הכול בסדר איתך? והראיתי להם את הנשיקה שנישק ח"כ גדי יברקן את אמא שלו וחלקם צחקקו במבוכה כי מי באמת מנשק את הרגליים של אמא שלו? וחשבתי על התלמיד ממוצא אתיופי שלי שאחרי שקבענו לעשות בכיתה את 'יום המקצועות' שבו כל תלמיד מזמין את אביו לדבר בפני כל הכיתה על המקצוע שלו וכבר שלחנו הזמנות לכל ההורים, פתאום הרגשתי חסר אחריות שלא חשבתי שמן הסתם התלמיד הזה הולך להיות נבוך מאוד:

בעוד שאר התלמידים יציגו לראווה את ההורים שלהם הוא מן הסתם יתבייש באבא המבוגר שלו שבקושי יודע מילה בעברית, אז קראתי לו ואמרתי לו בהפסקה: "תשמע, עשיתי קצת שטות ואני מצטער שרק עכשיו אני עולה על זה אבל כבר שלחנו הזמנות ואי אפשר עכשיו לבטל. אם לא הולך להיות לך נעים, אפשר לחשוב ביחד על פתרון יצירתי אחר שימנע ממך את הפדיחה".

הוא הסתכל עליי ואני קולט על המבט שלו שהוא בכלל לא מבין מה אני רוצה ממנו: "פדיחה של מה?" שאל אותי ברצינות

עכשיו אני הייתי נבוך ולא הבנתי מה לא היה כאן ברור: "פדיחה, אתה יודע...שכאילו אבא שלך לא כל כך דובר את השפה ואין לו מקצוע".

הוא המשיך להסתכל עליי ואמר לי עם חיוך: "בוא תקשיב משהו: אבא שלי, כמו שאתה רואה אותו, היה אחד מהמנהיגים של הקהילה שלנו באתיופיה. היה לו מעמד. היה לנו שם בית שנחשב ענק. רכוש. הכול. אבא שלי החליט שהוא רוצה להעלות לארץ ישראל ולימד אותנו שיש בחיים דברים שחשובים יותר מכסף וקהילה, כמו האהבה לארץ. בדרך למטוס ועד לכאן הוא החזיק את כל המשפחה, עודד אותנו, תמך בנו. אבא שלי הוא סלע. אתה חושב שאני מתבייש בו כי אין לו כאן בארץ עבודה?"

בעיטה בבטן. שתקתי. לא אמרתי כלום. דמעות בעיניים. הוא המשיך: "אבל אתה יודע מה כן?"

"מה?" שאלתי, עדיין בהלם: "אני רוצה לכבד את אבא שלי. אני רוצה שהוא יהיה הראשון. ובמקום לספר על העבודה שלו, הוא יספר על מה שהוא היה באתיופיה ועל המסע לארץ. הוא ידבר ואני אתרגם אותו".

בסוף השיחה, מעל שלוש דקות שכל התלמידים בכיתה עמדו ומחאו לו כפיים.

התלמיד הזה אגב, כך שמעתי מתלמיד אחר שלי שפגשתי ודיברנו, יצא לקורס קצינים בצנחנים.