אב בית הדין לממונות 'ארץ חמדה-גזית', הרב יוסף גרשון כרמל, פסק לאחרונה כי נהג רכב שפגע ברכב נוסע בזמן שיצא מחניה, חייב לשלם לבעלי הרכב שנפגע את סכום הכסף שעלה תיקון רכבם.
בפסק הדין קבע בית הדין כי העובדה שהפגיעה ברכב שנסע בכביש היתה בצד הרכב ולא בצידו הקדמי מהווה ראיה לכך שהאשם בתאונה הוא הנהג שיצא מהחניה.
עוד נקבע בפסק הדין כי הדרך לקבוע אשמה בתאונה מבוססת בין היתר על חוקי התנועה, אשר לפיהם חובת הזהירות המוגברת מוטלת על רכב היוצא מחניה ולא על הנהג שנוסע בכביש.
בית הדין נדרש גם לטענה שנהגת הרכב הנפגע נסעה במהירות גבוהה מהרגיל, וקבע כי עצם המהירות הגבוהה יחסית איננה פוטרת את הנהג הפוגע מאחריות, כל עוד לא מדובר במהירות גבוהה מהמותר, וכי חובת ההוכחה שהנהגת אכן נסעה במהירות כזו מוטלת על הנהג הפוגע שלא הביא ראייה לכך.
שאלה נוספת שעלתה בדיון היא משמעות העובדה שזמן קצר לאחר שיצאה הנהגת מרכבה, בזמן התאונה, היא הודתה לכאורה שהיא האשמה בתאונה משום שנסעה במהירות.
בית הדין קיבל את טענת הנהגת לפיה הדברים נאמרו מתוך הלחץ שבו היתה שרויה מיד לאחר האירוע, וקבע כי ההודאה איננה מגבילה אותה, וזאת משלושה טעמים מצטברים.
ראשית, לא היה מדובר בהודאה מפורשת בחבות הממונית, אלא בדרך של התנצלות. לנהגת לא היתה כלל אפשרות לדעת בזמן ההתנצלות האם היא זו שאשמה מבחינה ממונית בתאונה או שמא נהג הרכב השני.
בנוסף הביא בית הדין את דעת חלק מן הראשונים, לפיה הודאה שלא נאמרה בפני שני עדים אינה הודאה כלל, אלא היא "דברי רוח" ו"מילי דכדי". על פי גישה זו, בה אוחזים בין היתר 'בעל המאור', הראב"ד ועוד, רק אם ההודאה נאמרה בפני עדים יש להתייחס אליה ברצינות, כי רק בפני עדים אדם נזהר ומדקדק בדבריו ואינו מדבר כמהתל.
כנימוק שלישי הביא בית הדין פסק דין של הרב אברהם דב לוין, שקבע כי טענה שלפיה הודאה באשמה ניתנה בזמן של לחץ ותחת השפעה רגשית היא אמתלא מקובלת, המאפשרת לבטל הודאה.
לנוכח כל זאת קבע בית הדין כי הודאת הנהגת לא שוללת את זכותה לעמוד על זכויותיה המשפטיות ולא מונעת ממנה לתבוע את המגיע לה. על כן פסק בית הדין כי על הנהג הפוגע לשלם את מלוא הנזק, בין אם חברת הביטוח שלו תישא בכך ובין אם ייאלץ לשלם זאת מכיסו האישי.