זכור את אשר עשה לך האטב

יעקביני חושף איך הכל התחיל בהצגת בני"שים של שבת זכור

יאיר יעקבי , ו' באדר תשפ"א

זכור את אשר עשה לך האטב-ערוץ 7
יאיר יעקבי
צילום: שלומי יוסף

אני לא יודע איפה הייתי היום לולא שבת זכור. זו האמת. ייתכן כמובן שהייתי מהנדס מחשבים או רופא בהתמחות שלא מצריכה יותר מדי השקעה, אבל מאושר מדי מהקריירה כנראה לא הייתי. כי תאמינו או לא, לא תמיד הייתי במסלול מוכוון קומדיה כמקצוע. לא שיש מסלול כזה, אבל לו יצויר שהיה, לא אני הייתי זה שנוסע בו.

בשיחות שאני מעביר לפעמים לתלמידי תיכון אני מספר שבהכתרה שעשינו בשמינית אני הייתי מהבודדים בכיתה שישבו בקהל. שאני אעלה על הבמה מול כל האנשים האלה? לא השתגעתי. ישחקו שאר הנערים לפנינו.

אומנם סימנים מקדימים למשיכה אל הבמה (שאכן לפעמים מתלווה לפחד ממנה) אפשר היה לראות בהצגת סיום היסודי, עת שיחקתי בראבק מוגזם לחלוטין את האח זבולון, שמגיש ליעקב את כתונת יוסף המגואלת בדם תוך שהוא זועק את הסולו שלו כאילו אין הגברה בעולם. אבל השנים שחלפו עשו את שלהן ואני לא העזתי להניח את כף רגלי מול עיניו השיפוטיות של הקהל.

כל זה השתנה כשהגעתי לישיבת ההסדר בקריית שמונה. לאט לאט קיבלתי את הרושם שהגעתי לחוף מבטחים, לאזור מפורז שבו הומור הוא לא נשק שמכוון אליך כדי להסיט את הזרקור החברתי למישהו אחר. הצחוקים פשוט היו שם, כמשהו להתאסף סביבו בארוחת הבוקר ולא עלינו תוך כדי סדר צהריים, משהו מאחד שככל שיש יותר ממנו - כן ייטב. בקיצור, הרגשתי בטוח. אז התחלתי למלמל קצת יותר בקול את היציאות החצי־אפויות שלי ולהפתעתי היו רוכשים. וגם אני רכשתי מלא.

ועדיין כל העניינים הנהדרים הללו לא עלו לסך החלטה על מתווה עסקי לחיים, יותר כמו הפתעה נעימה.

אבל אז הגיעה שבת זכור.

כמו בהרבה ישיבות, גם בקריית שמונה פשט לו המנהג להעלות הצגות מצחיקות תוך כדי ארוחות השבת. מי חשק בזה, אתם שואלים? האם מדובר במצווה דאורייתא? בהיתר חד־פעמי למושב לצים? ובכן, זה דיון לפעם אחרת. הבה נקבל בינתיים את המציאות כפי שהיא.

בכל אופן, חוויית הצפייה הראשונה בהצגות בארוחת ליל השבת הייתה מכוננת לחלוטין. בחור משיעור ה' בשם שלומי צ'רקה שיחק דמות בשם הרב ברדק וגלי הצחוק באולם הקטן היו רועמים כשם שהיו תדירים. ואני רק חשבתי לעצמי "אני גם רוצה". ובאותה נשימה חשבתי "זה בחיים לא יקרה".

אבל המציאות כאמור לא מתחשבת בדיונים תיאורטיים, והמסובב סובב שבחדר שבו גרתי גרו גם כמה חבר'ה מהשיעור שלי שהחליטו להעז ליבם ולעשות הצגה גם הם, אפילו שאז לא היה מקובל ששיעור א' יעלה הצגה. הם בחרו לעשות פרודיה על גבעת התחמושת, וחשבון פשוט הראה שמבחינה מספרית חסר להם בנאדם שיהיה הקריין בבתים של השיר. ההוא עם הקול מהפיפטיז. ומה אני אם לא בנאדם שיודע לקרוא?

מפה לשם התפקיד הוצע לי ואני הסכמתי, הרי הקריין לא אמור להיות מצחיק, נכון? אז אין לחץ.

וכשאין לחץ - גם אין מה להפסיד, אז ניסיתי לחשוב איך אני יכול בכל זאת לתבל קצת את התפקיד הקטן שלי. כמה דקות לפני שהיינו אמורים להתחיל קפצתי לאחת החצרות של האברכים ושאלתי אטב כביסה אחד. אני רוצה לחשוב שהחזרתי אותו אז בואו נחליט שהחזרתי. טמנתי אותו בכיס וחזרתי לחדר האוכל. המנחה של השבת הזמין אותנו אל הבמה, עלינו עליה והחבר'ה התחילו לשיר. כשהגיע תורי לקריין את הבתים, הוצאתי ברוב רושם את האטב מהכיס ונעלתי אותו על אפי המפואר, כאומר: רק כך אפיק מגרוני את הסאונד האותנטי מהפיפטיז.

עכשיו תראו, ממרחק השנים אפשר להסכים שהברקת המאה זה לא. אבל גל הצחוק שהתרומם לכיווני תפס אותי לא מוכן ובהפתעה מוחלטת. הם כנראה צוחקים ממשהו שקורה מאחוריי, חשבתי. ובאמת הסתכלתי אחורה כמו מטומטם. היה שם קיר שלא עשה רושם כמצחיק במיוחד. מישהו בשורה הקדמית תפס מה קורה ולחש לי "צוחקים ממך, תמשיך". אז המשכתי. המשכתי עד סוף ההצגה, ושנה אחר כך המשכנו והעלינו בשבת זכור ארבע הצגות, ושנה אחר כך כתבנו על מדים קטע באוטובוס בדרך לצפון והצגנו, ואז המשכנו שנה אחר כך ושנה אחר כך ואפילו עוד שנה אחר כך כי היינו צדיקים בשיעור ו'. וכשעזבתי את קריית שמונה לבסוף, בזמן שהאסימון הקומי עדיין סירב ליפול, אמרתי לנדב נווה, כמו יוסף לשר המשקים בשעתו, "זכור אותי אם אתה עושה משהו יום אחד". ובאמת שנים אחר כך, כשהייתי עמוק במערכות מידע בבנק, בתפקיד שאני לא מאחל גם לאנשים שמאחלים אותו לעצמם, קיבלתי טלפון מנדב נווה, ועניתי מיד כן. ואת סוף הסיפור, אני מניח, אתם כבר מכירים.

היום, באופן אירוני, שבת זכור שלי היא דווקא הפוגה מהצגות והופעות שחובקות אותה משני צדדיה, אבל האמינו לי, כל הזכויות על ההצגות הללו, כמו גם על הטורים שאתם קוראים פה, שמורות לה.

jacobi.y@gmail.com