פותחת דף חדש

היובש התרבותי של ימי הקורונה לא פסח גם על הוצאות הספרים, ובכל זאת הימים הללו זימנו לי שני ספרים חדשים מעולמות שונים לחלוטין שנגעו בי עמוק

עפרה לקס , ו' באדר תשפ"א | עודכן: 19:23

פותחת דף חדש-ערוץ 7
עפרה לקס
צילום: איציק בירן

בילדותי לא הייתי תולעת ספרים. רחוק מזה. רבים מהספרים שהייתי לוקחת ליד ונותנת להם הזדמנות מדודה היו נזרקים אחרי שלושה או ארבעה עמודים, כי לא יכולתי לשאת סגנון כתיבה מפותל או תרגום מסורבל מדי. אולי זה היה רמז מטרים לכך שיום אחד עוד אביע בקול את דעתי על ספר כזה או אחר.

מצד שני, בל נגזים. מרשימת הקריאה שלי לא נעדרו הקלאסיקות 'אקסודוס', 'המרד על הקיין', 'רוחות מלחמה', 'חלף עם הרוח' וכמעט כל כתבי ק.צטניק. אבל הספרים עברו לקדמת הבמה האישית שלי והפכו לידידים טובים רק אחרי שהתחלתי לעבוד כאן, בעיתון. במשך שנים ארוכות כתבתי אחת לשבוע או שבועיים על ספר חדש שיצא. הייתי צריכה לבחור אותו בקפידה, לקרוא את כולו מכריכה לכריכה וגם לסמן לעצמי מה החוזקות ומה החולשות שלו והאם להמליץ עליו. יש הבדל גדול בין קריאה להנאה ובין קריאה לעבודה. רק פעמיים או שלוש בשנה לקחתי ליד ספר שלא אכתוב עליו, ואפשרתי לעצמי להיכנס אל העולם החדש שנברא לפניי. שחררתי את כיווץ הגבות, לא קימטתי את אוזני העמודים החשובים, נפרדתי לשלום מהאחריות לקוראים, נכנסתי פנימה והלכתי לאיבוד.

מאלה וגם מאלה רוויתי הרבה מאוד. אבל בשנה האחרונה מדור התרבות שלנו נאלץ לצאת לחופשה כפויה וערימת הספרים שהייתי מקבלת תדיר מההוצאות, לשמחת ספרני הספרייה העירונית והשכנים שלי, איננה.

ספר שלוגמים לאט

בשנה האחרונה דובר רבות על תחום התרבות המשותק. על המופעים שאינם, על ההצגות שנעלמו, על עולם תוסס שבלית ברירה נכנס להקפאה עמוקה כי הוא מחייב התקהלות. אבל לא רק התרבות הכרוכה בהמון רב נעלמה לנו. גם עולם הספרות, שבכלל לא מחייב פגישה, שנהנים ממנו בצורה הכי אינטימית שיש – רק הקורא וריח הדפים - התאבן וכמעט לא הוליד יצירות חדשות. אני כואבת את היצירתיות שנבלמת באיפוק, את הספרים שכבר נכתבו ונערכו ועומדו ומחכים להיוולד ונתקעו בשלב הצירים. דווקא בעידן שבו קצת בריחה מהמציאות, צלילה לעולמות אחרים והשראה מאנשים גדולים הן מזור אמיתי לנפש, דווקא אז הכוחות הכלכליים של השוק מורים בדממה בוטחת לעצור.

ובכל זאת, היו כמה ספרים שהצליחו לראות אור בחודשים האחרונים, ושניים מהם התגלגלו אליי. הם שונים זה מזה, לקוחים מעולמות שונים, אבל שניהם נטועים בקרקע המציאות. כל אחד מהם האיר לי קצת, ריענן את השגרה הלא יציבה, חידש.

השירים בספר השירה של שלומית נעים־נאור 'הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם' (הוצאת פרדס) נגעו בי פנימה עד הנפש והפכו בה. המילים שלה פותחות חלון רחב לחוויות שנחסכו ממני אבל הן כל כך נוגעות, שאפשר לטעום מהמרירות שלהן, מהקושי. נעים־נאור מלמדת את הקורא להרגיש לרגע או שניים מה עובר על אישה שנישאת בגיל 36, לטעום געגועים לאבא שאיננו כבר ח"י שנים ולחוות לרגע מאבק של חולת סרטן על חייה. הכאב שלה לא נכתב במילים גדולות, קשות ופומפוזיות, אלא דווקא במילים יומיומיות, קטנות, מבזקיות. נעים־נאור מדברת על ערגה לאימהות, על האימהות עצמה ועל הדברים שאנחנו לא מדברות עליהם. שיריה שנוגעים לילדות של בנותיה, שנולדו אחרי שנים של רווקות, טיפולים ואכזבות, הם כל כך רכים ואוהבים, שאפשר להרגיש אותם פיזית. חיוך קל, מוחל, מרפרף מעליהם, מה שמביא אותי להיזכר בילדות המוקדמת של ילדיי ולהתרפק עליה. ויש גם שירים שבאים חשבון עם מערכת החינוך (הזדהיתי) וכאלה שעושים את חשבון הגוף. הרבה יותר מכל אלה יש בו. ספר שירה שצריך ללגום אותו לאט, לרוות ממנו, להתווכח איתו, לחזור אליו.

דרישת שלום של השראה

ספר אחר בתכלית שנתקלתי בו בחודשים האחרונים הוא 'ריבית של מעשים טובים', ביוגרפיה של פרופ' אליעזר יפה, מאת אלישיב רייכנר ובהוצאת דברי שיר. את פרופ' יפה פגשתי לפני עשור, כשראיינתי אותו על העמותה שהקים שנים רבות קודם לכן להלוואות ללא ריבית. "תרומה זה פגע וברח, זה כדי להרגיש טוב", אמר לי אז, "אני לא רוצה 'להרגיש טוב', אני רוצה לראות תוצאות". התפעלתי מהמיזם הנפלא, אבל בעת הריאיון לא ידעתי שהעמותה היא רק חלק קטן ממה שהאיש הצנוע הזה חולל. ביוגרפיות נכתבות בדרך כלל על מנהיגים פוליטיים או צבאיים. הרבה פחות ספרים מתעדים את חייהם של חלוצים חברתיים, כפי שרייכנר מכנה את יפה.

הספר גדוש בערכים שהיו מספיקים לכמה אנשים ולא לאחד. פרופ' יפה לא הסתגר יום אחד במגדל השן, נדמה שאפילו לא נכנס אליו. הוא היה קשוב לתלמידים, למושאי המחקר שלו ולמטופלים בלשכות העבודה הסוציאלית וניסה לתקן. הוא הלך קדימה עם הערכים שלו ולא נרתע מהעברת ביקורת או מקבלתה. הוא הקים את ארגון זהב"י לתמיכה במשפחות ברוכות ילדים, חולל שינוי אמיתי במעמדם של העובדים הסוציאליים ומצא דרכים לקבל לבית הספר לעבודה סוציאלית גם תלמידים מרקע חלש יותר שהסיכוי שלהם להצליח גבוה.

לפני ואחרי הכול הוא היה יהודי גדול וציוני מהזן שכבר נדיר למצוא. הקריאה בספר מזכירה שמהלכים בינינו אנשים ישרים ונדיבים, שמוכנים לחלוק מהידע ומהמעמד שלהם לאחרים, אנשים שלא מפסיקים ליזום ולא מתקפלים מול איומים. הספר היה דרישת שלום מעולם אחר, קרוב־רחוק, דרישת שלום של השראה. כל שנותר הוא להיפגש מדי פעם בעוד ספרים כאלה, ספרים טובים שמאפשרים לברוח לרגע מהמציאות היומיומית ולשקוע במציאות אחרת. הלוואי שבקרוב נשוב להתבלבל מול השפע ונתלבט איזה מהספרים החדשים כדאי לטעום קודם.

לתגובות: ofralax@gmail.com