בין כנפי החזון למציאות המעשית

כבר בשלב ניסוח החזון ידע וכתב הרב קוק כי יהיה פער גדול בינו ובין היישום, אך זה לא מנע ממנו להתעקש על כך שמוסד הרבנות הראשית ישמש כהנהגה לעם היהודי כולו גם בדברים שמעבר להענקת שירותי דת. לכבוד מאה שנים להקמת הרבנות הראשית לישראל

הרב אברהם וסרמן , ו' באדר תשפ"א

בין כנפי החזון למציאות המעשית-ערוץ 7
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

את מרכזיות הסנהדרין בתקומת ישראל בארצו ביטא הראי"ה במאמר 'על הציונות' שכתב עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון בשנת תרנ"ז (1897). המאמר פורסם רק בשנת תר"פ, שבה החל הראי"ה לכהן כרבה של ירושלים, וטרם הקמת הרבנות הראשית. כבר אז קבע כי כשנשוב לארצנו "ראשית חובתנו תהיה לכונן מרכז הדת, וראש לכולם סנהדרין גדולה שממנה תצא תורה והוראה לכל ישראל... וזה הוא דבר נעלה מכל ספק, שגם החופשים בדעות יודו כי צריך לאומה מרכז הדת, ובפרט לעמנו שהתורה היא חיי רוחנו".

למעשה הייתה זו הגדרת מטרת־על לשיבת ציון החדשה אך בלא התוויית תוכנית מעשית, וזאת מכיוון שהראי"ה ידע שהשעה אינה בשלה לכך. זאת בניגוד לדברי חוקרים הרואים בזה נסיגה טקטית מ"הרעיון האוטופי", הנובעת כביכול מגילוי של המציאות הבעייתית.

הראי"ה הכיר היטב את הפער בין החזון למציאות, כפי שכתב: "אם חלקים רבים מהסתעפות חזיונותינו יתקטנו בכמותם בהיפגשם עם המציאות, בראשית דרכנו, אין רע. המציאות אין לה כנפיים מהירים כאלה אשר לחיזיון. התחייה צוברת את כל אידיאלינו הנצחיים וגונזתם בהתחלתה במעשים קטנים" (אורות התחיה, ג).

להשיב את הנשמה לגוף

ברוח זו התבטא גם בתכתובת שהייתה לו בעשר השנים שקדמו להקמת הרבנות. הרב אהרן מנדל הכהן, רבה של הקהילה האשכנזית בקהיר, העלה בשנת תר"ע את הרעיון להקים מחדש את הסנהדרין תוך שהעם שב לארצו ומחדש ימיו כקדם.הראי"ה ענה לו כי טרם הגיעה העת ויוזמה כזו תיתקל בהתנגדות מוצדקת, מכיוון שבדורנו כמעט אין רבנים בעלי שיעור קומה הראויים לשבת בסנהדרין. יתרה מזו, העלאת היוזמה בטרם עת עלולה רק לקלקל אפשרות עתידית לכשתזדמן. אומנם הוא הציע להקים קונגרס רבני שיתאסף אחת לכמה שנים בירושלים, ובמשך השנים יסיר את הגורמים המעכבים את חידוש הסמיכה (אגרות ראי"ה שג). עוד הציע להקים בית דין גדול שיהיה מקובל על כל האומה ויפעל להעמיד שדרה של תלמידי חכמים בקיאים בהלכה ובענייני אמונות ודעות. לכשהשפעתו תהיה חזקה ומשמעותית, יוכל לגשת לחידוש הסמיכה ומשם תצמח הסנהדרין בעתיד (שם, תב).

לא ייפלא אפוא כי הקמת הרבנות הראשית כעשר שנים לאחר התכתבות זו, בשנת תרפ"א, הייתה אחת המטרות החשובות של תנועת 'דגל ירושלים', תנועה שאותה ייסד הראי"ה במטרה להכניס נשמה בתחיית החול הלאומית. יד ההשגחה העליונה התגלתה בהזדמנות שנקרתה לפני הראי"ה, כאשר בסמוך לאחר התמנותו לרבה הראשי של ירושלים רצה הממשל הבריטי עצמו בכינונה של רבנות ראשית שתשמש הנהגה דתית מרכזית ליישוב היהודי. לנקודת זמן ומקום אחת התרכזו שאיפתו העליונה של הראי"ה והדרישה הממשלתית הבריטית.

בנאומו בוועידת ההקמה של הרבנות תיאר הראי"ה בעקבות חזון יחזקאל את התחייה הלאומית כעוסקת בהעלאת גידים ובשר על העצמות היבשות של האומה, ואת הקמת הרבנות כ"קריאה אל הרוח. קריאה לרוח משפט ליושב על המשפט. קריאה להחיות את הרבנות" ('כבוד הרבנות', מאמרי הראיה). נמצא כי תפקידה של הרבנות הוא להשיב את הנשמה לגוף המתרקם. לכן שאף הראי"ה שהמוסד שהוא מקים ישמש כסמכות רבנית לכלל העולם היהודי, ולא ליושבי ארץ ישראל לבדם.

לקראת סנהדרין

לפי הצעתו, ההסתדרות הכללית של הרבנות תמנה שבעים ואחד חברים, בדומה לסנהדרין, ונוסף עליהם יהיה ועד מרכזי שיתכנס כל שלושה חדשים, ובו עשרים ושלושה רבנים – "כחברי סנהדרין קטנה" כפי שציין בעצמו. ברבנות הראשית צריכים להיות חברים גדולי ישראל החשובים ביותר, שיהיו סמכות רוחנית והלכתית על העם היהודי בעולם כולו. הראי"ה אומנם מסתייג מהגדרת בית הדין שהוא מקים כסנהדרין, אך מכלל הדברים שכתב עולה כי הוא עשה את המרב האפשרי באותו שלב כדי להכין את הקרקע לחידוש הסנהדרין. אומנם היו רבנים – בהם הרב ציטרון, מרבני 'המזרחי' ורבה של פתח תקווה – שהתנגדו לתוכנית מקיפה זו ורצו להקים רבנות שתתמקד בסדרי החיים בארץ בכל הנוגע למשפט וצורכי ציבור, לא בנושאים רוחניים ולא בענייני היהודים בעולם. אך הראי"ה כיוון לעניין גבוה הרבה יותר, וכנכתב לעיל.

הראי"ה דרש עצמאות מוחלטת לרבנות הראשית, וביקש להפקיד את ניהולה בידי אותה הסתדרות בת שבעים ואחד חברים. ועידת היסוד של הרבנות הראשית התכנסה בי"ד באדר א', וחוגי השמאל כינו את שאיפת הראי"ה לעמוד בראש מפעל התחייה הלאומי "מדיניות ותיקנית". אך הראי"ה עמד על כך שהרבנות הראשית אמורה להשפיע על כל תחומי החיים, זאת בלי שאיפות של שלטון על חיי החילוניים. הוא הכריז על שאיפתו: "לאותו היום שבו תתגדל ותתרומם קרן היהדות הרוחנית האידיאלית כמו שהיתה בתקופת הנביאים ואז ממילא ילך כח הקדושה ויתפוס את כל חלקי החיים החילוניים באהבת רֵעים ובחיבה פנימית טבעית הנובעת מעומק הנשמה הישראלית המשותפת לכל בני ישראל".

חבל על צווארו

בפועל, הגוף שהוקם היה שונה. מספר חברי המועצה נקבע על שמונה רבנים (ובכללם הרבנים הראשיים), לא זו בלבד אלא שהגוף כלל גם יועצים חילוניים (אומנם בלי סמכויות). למרות זאת, כשהוקמה הרבנות הראשית פרסם הראי"ה את ההגדרה הזאת: "הכח הרבני הראשי שבארץ יהיה המרכז הדתי־הרוחני העליון של כל העולם היהודי, אליו יפנו ועם דעתו יתחשבו בכל דבר דת ודין. יבוא יום והעם לא יקבל שום ספר דתי אשר לא תבוא עליו הסכמת משרד הרבנות הראשית שבארץ ישראל".

קשיים רבים עמדו בפני הרבנות הראשית. ממשלת המנדט חזרה בה מהבטחותיה וקיצצה בסמכויות הרבנות. הנהגת היישוב לא ראתה בעין יפה את מעורבות הרבנות בתחומים שאינם ענייני דת והלכה. העדה החרדית ואגודת ישראל דרשו לאפשר להן לנהל בית דין נפרד ומערכת שחיטה נפרדת בירושלים, והנציב העליון אישר זאת. כל אלה הורידו מקרנה של הרבנות הראשית כבר בתחילת דרכה.

למרות הקשיים הרבים, מבית ומחוץ, פעל הראי"ה ללא לאות לשם ארגונה של הרבנות הראשית וביסוסה, וגם הקשיים לא מנעו ממנו להמשיך ולטוות את החזון. כך הגדיר בעצמו את המושג "חבלי משיח": כביכול חבל כרוך על צווארו של משיח המונע ממנו אוויר לנשימה. אותו אוויר פסגות של קודש וחזון, שראוי ללוות את שיבת האומה לארצה, חסר וכמעט לא קיים בקרב הפועלים לשם כך, שמטרותיהם קטנות ולעיתים אף בעייתיות, למרות שבפועל הם מקדמים את תהליך הגאולה.

"ייסורי חנק הם הם הייסורים האחרונים של ירידת האור למעמקים לחשוף סיבות קטנות וקלות, לנעוץ תקוות במרחקים ומאורעות זמניות בנטיות לב של מושלים, ובמהלכים של השתדליות פוליטיות, לעורר גם קטני רוח, שאין להם כי אם מטרות קרובות מגושמות ומצומצמות, והקטנות מחוללת את החוצפא, וחבל המחנק אחוז על הצוואר, מונע את הדיבור וסותם את האוויר. רק רוח ד' אשר על עמו, אור התורה הפנימית יופיע להשיב רוחא דמשיחא, ומתוך האפלה יביא אור גדול" (אורות, ישראל ותחייתו, פרק יד).

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת: eshilo777@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיתקבלו)