בשבועות האחרונים היינו עדים לשרשרת אירועים מפחידה של חדירות מקצועיות לבסיסי צה"ל בנגב במטרה לגנוב אמצעי לחימה ותחמושת. באחת מהפשיטות נזרק רימון הלם לעבר החיילים, ובתקרית אחרת נעלם אחד הפושטים למשך שעות בתוך הבסיס עצמו. במקרה אחר נשדד רכב לאחר נטרול חייל וזוגתו שישבו בו. והשיא, כזכור לרעה, היה השבוע כאשר התוודענו לאונס הילדה בת העשר בחדר בתוך ביתה כשההורים ישנים. תתרגלו למילים: מדרום נפתחה הרעה.
אבל לפני שמדברים על דרכי התמודדות, צריך קודם כול להבין את גודל הבעיה ואת מרכיביה. בלי להבין מה קורה בחברה הבדואית בנגב אי אפשר לפתור שום דבר, ולעיתים אנו אף עלולים להחמיר את הבעיה.
התופעה הראשונה שצריך לדבר עליה היא דו־ראשית: איסלאמיזציה ופלשתיניזציה. לפני שמדברים על הבנייה הבלתי חוקית ועל מימדי הפשיעה המחרידים, צריך להכיר בערפל הדק שיורד על כל החולאים בנגב ומקנה להם הכשר דתי ואידיאולוגי.
הגורם הראשון הוא הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית אשר פועל ביתר שאת בנגב, בפזורה הבדואית ובעיירות עצמן. הפזורה הבדואית בדרום מונה יותר מ־2,300 מקבצים בלתי מוסדרים המתפרסים על כ־570 אלף דונם. שטח הגדול כמעט פי 20 מתחומה של העיר באר שבע. התנועה האסלאמית מסיירת בשטחי הפזורה, שולחת להם מורים, מקיימת ימי תרבות ובעיקר בונה להם בתים, מסגדים ומבני קהילה.
במבצעי בנייה מרוכזים, שמתבצעים בסמוך לחג הפסח, בגלל חופשות פקחי המינהל ובחסות "ימי האדמה" המתואמים בו־זמנית, עשרות מבצעי בנייה מתואמים עם מאות פעילים שמגיעים מכפרי הגליל והמשולש, בעלויות של מיליוני שקלים. לאחר מבצעי הבנייה המרוכזים שנערכים שלא כחוק, נשארים המתנדבים מהצפון בקשר עם הבדואים מהדרום באמצעות "אחוות", שהן גרסת האחים המוסלמים לרעיון הערים התאומות. התנועה האסלאמית אף מממנת לבדואים ימי טיול להר הבית ולימודי דת.
למרות שהתנועה האסלמית אינה רק תנועה דתית, אלא תנועה לאומנית פלשתינית־פוליטית, על תהליך הפלשתיניזציה לבדואים בנגב היא אינה יכולה לקחת את קרדיט מלא, כי יש לה מתחרה חזק וקוראים לו החלם הישראלי.
כ־2,000 צעירים בדואים יוצאים מדי שנה ללמוד באוניברסיטת חברון ובאוניברסיטת ג'נין. השפה הערבית ועלות הלימודים הזולה מהוות תמריץ משמעותי לבחור בהן על פני המוסדות בארץ. אך הזרז המשכנע ביותר ללמוד באזורי האויב הללו טמון בעובדה שהמועצה להשכלה גבוהה בישראל מכירה בתארים הנרכשים שם.
כך הצעירים הללו הלומדים בעיקר הוראה ושריעה, סופגים ערכים של שנאה תהומית לישראל, מוותרים על לימודי השפה העברית וגם נחשפים בלי מתווכים לנשים חדשות. בדואים רבים מעדיפים נשים פלשתיניות בגלל תשלום המוהר הזול, בין אם כאישה ראשונה, שנייה או שלישית. אומנם נישואים פוליגמיים הם עבירה פלילית במדינה, אבל בתי הדין השרעיים בישראל עדיין מכירים בנישואים שכאלו בדיעבד, וגם מוצאים פתרונות נוספים כמו גירושים אזרחיים מהאישה הראשונה. כך נוצרת מדגרה אמיתית של חינוך פלשתיני אנטי־יהודי ואנטי־ישראלי מינקות. לפי נתוני מערכת הביטחון, בני הדור השני לאיחוד משפחות מעורבים בטרור פי שלושה יותר מחלקם היחסי באוכלוסייה. כ־15 אחוזים מהמעורבים בטרור מקרב ערביי ישראל הם בני דור שני. המגמה הזאת בולטת עוד יותר בקרב תושבי הנגב, שבו בני הדור השני לאיחוד משפחות מהווים כ־12 אחוזים מכלל האוכלוסייה. קרוב ל־300 אלף בדואים חיים בנגב, כ־30 אחוזים מהם מקיימים אורח חיים פוליגמי.
לתוך כלי הקיבול הזה נכנס המימד הפלילי. גניבת אמצעי הלחימה בסיטונאות מבסיסי צה"ל ומכירתם ברשות הפלשתינית, גביית דמי החסות מחנויות של יהודים, גניבת רכבים וציוד בעשרות מיליוני שקלים - כל אלו מקבלים מימד כמעט רומנטי, שמזכיר למאמינים את כוחותיו של הנביא מוחמד בתחילת דרכו, אשר נהגו לבזוז את השיירות העולות למכה בטרם נכבשה על ידיהם. ועוד לא הזכרנו את תופעת הסחר בסמים.
כאשר דוד בן גוריון אמר "בנגב ייבחן העם במדינתו", לא בטוח שהוא ידע כמה הוא צדק ועד כמה המבחן הזה עומד להיות קשה. מה שבטוח, אם נמשיך לדחות אותו, אולי כבר לא נוכל לעבור אותו בהצלחה.
הכותב הוא יו"ר תנועת 'אם תרצו'