מתחת לבא"פ

מדינת ישראל קיוותה שהתעלמות ממפלצת הפשיעה הבדואית שצומחת בדרום תעלים אותה, אך רצף אירועי הגניבות בחודשים והעלייה בחומרתם ניפצה את הקונספציה. כעת מציג צה"ל תוכנית מיגון חדשה במאות מיליוני שקלים, אך בציבור גוברת הדרישה לעבור מהגנה להתקפה

אסף משניות , ו' באדר תשפ"א

מתחת לבא"פ-ערוץ 7
בסיס צה"ל בדרום
צילום: הדס פרוש, פלאש 90

נתוני גניבות הנשקים מבסיסי צה"ל שהוצגו לוועדת החוץ והביטחון בסוף ינואר הצביעו על עלייה מדאיגה בכל פרמטר. 80 כלי נשק נגנבו, רובם באירוע גניבה בודד במחנה גיבור שבצפון. בנוסף אליהם, עוד עשרות אלפי כדורים ואמצעי לחימה נוספים נגנבו מהבסיסים ומשטחי האש ברחבי ישראל. אלא שמאז המצב ממשיך להתדרדר, כאשר עוד ועוד תיעודים עולים ברשתות החברתיות ומספרים את המציאות המטרידה.

בסוף ינואר הורה הרמטכ"ל על הקמת יחידה מיוחדת שתטפל בגניבות הנשק מבסיס צאלים, המקום העיקרי שבו נגנבים כלי נשק בישראל. המשך ההתדרדרות הוביל להרחבת התוכניות ולפי הודעת הצבא כ־50 בסיסים אמורים לקבל את מעטפות ההגנה שנבנות בימים אלה בצה"ל בדמות שתי תוכניות: 'משמר בתנופה' ו'עין צופייה'. בראשית השבוע ביקש צה"ל כ־120 מיליון שקלים כדי להוציא את התוכניות האלה לפועל.

אלא שהתוכניות האלה מהוות טיפה בים בלבד, וההערכות הן שמדובר בפלסטר מקומי שלא יעצור את התופעה החמורה. "למגן עצמנו לדעת לא יפתור את הבעיה. זה ייתן לנו שקט לכמה שנים במקרה הטוב, אבל אחר כך זה יחזור בעצימות עוד יותר גבוהה", אומר תא"ל (מיל') צביקה פוגל, לשעבר ראש מטה פיקוד דרום וחבר תנועת הביטחוניסטים.

מדובר בתוכניות רחבות היקף. למה שההשפעה שלהן תהיה זמנית בלבד?

"אני יכול להעיד לך על זה מניסיון אישי. אתה חושב שזאת תופעה חדשה? אני מכיר אותה מקרוב עוד משנת 97', והיא התחילה הרבה לפני כן. בין השנים 2003-2000, כשהייתי רמ"ט פיקוד דרום, בנינו מערכות הגנה מתקדמות לאותם ימים על הבסיסים באזור שלנו. מדובר היה בגדרות חשמליות חכמות שבין היתר הדליקו פנסים על מי שעובר לידן, צילמו וחשפו אותם. זה עבד לשנה־שנתיים, ואחרי זה הם מצאו פתרון והגניבות התחדשו. התמגנות לא תפתור את המציאות החמורה הזאת".

מה כן?

"פעולות אקטיביות. פעולות יזומות כמו שאנחנו עושים מול אויבנו. פעולות משטרתיות וצבאיות של החלת ריבונות בגליל ובנגב. אלה חיילים שירדפו אחרי הגנבים האלה, שצריך לקרוא להם אויבים, ייכנסו לכפרים וינקו אותם מנשקים. יראו נוכחות ופעילות אקטיבית. צריך גם לתת גיבוי לחיילים בשטח שיוכלו לנטרל בזמן אמת אירועי גניבת נשקים. אחרת אין סיכוי שנצליח לעשות משהו".

ללמוד ממונטגומרי

גניבות כלי הנשק מבסיסי הצבא אינם אירוע חדש, אלא שהתעוזה של הגנבים, לרוב מהפזורה הבדואית, עלתה משמעותית בחודשים האחרונים. "אלה רמות תעוזה שלא ראינו עד היום", אומר יכין זיק, מנהל הפעילות בתנועת 'רגבים' ומ"פ במילואים לשעבר. "עד היום דיברנו בעיקר על גניבות משטחי אש והזדנבות אחרי רכבים צבאיים בשטח. בשבועות האחרונים ראינו עליית מדרגה. פריצות לתוך בסיסים, דבר שהיה יחסית נדיר, הפכו למשהו שקורה שוב ושוב. ראינו פריצה לתוך צאלים וגניבה של 90 אלף כדורים, עוד 30 אלף כדורים בפריצה לשדה תימן, זריקת רימון הלם על חיילים שתפסו גנבים בתוך בסיס צבאי ומעל כולם הפריצה לנבטים. אלה דברים שלא ראינו עד היום".

איך הגענו למצב כזה?

"זה תהליך התדרדרות שהיה ברור לכל בר דעת. מה אנשים ציפו כאשר ישראל החליטה שאזור הנגב הוא אקס־טריטוריה שאין בו לא ממשלה ולא משטרה? מה אנשים ציפו כשהתעלמו מתופעת הפרוטקשנים שרק הולכת ומתרחבת? הרי במשך שנים אין אכיפה בכל האזור הזה, והמשטרה משתדלת ככל יכולתה לא להתעסק בצורה רצינית בנושא, אלא לכל היותר לטפל באירועי קצה. אין ניסיון לטפל שורשית בבעיה, וככה התפתחה לנו מפלצת מול העיניים. צה"ל מתייחס לזה כאל פשיעה שלא קשורה אליו, ולקח לו זמן להבין שהוא צריך לטפל בפריצות ובגניבות נשק אצלו בבית".

ההתעוררות של צה"ל מלפני שבועיים היא האחרונה ברצף של התעוררויות שעולות אחת לכמה שנים בוועדת החוץ והביטחון. כבר לפני שנתיים התנהלה בוועדה ישיבה שעסקה בפריצות מבסיס צאלים, זאת בעקבות 50 אירועי פריצה לבסיס ולשטחי האש שמקיפים אותו. חבר הכנסת לשעבר מוטי יוגב, שהיה חבר בוועדה באותם ימים, אומר שלמרות שהבעיה הייתה ידועה לכל הגורמים הרלוונטיים, כמעט לא היו דיונים בנושא. "היו כמה דיונים, אבל זה לא היה מספיק. היה סיור של הוועדה לבסיסי הדרום, אבל לא יותר מדי התעסקות בנושא ולא יותר מדי לעומק", הוא אומר.

היו מסקנות אופרטיביות מהישיבות הללו?

"מהדיונים הללו נולדה פקודת הנשקיות שיצרה אבטחה כבדה יותר סביב הנשקיות. זה הוריד משמעותית את אירועי הגניבות מנשקיות, אבל לא פתר את הבעיה לעיקר הגניבות שהן בשטחי אש ובמחסנים שאינן נשקיות. במילים אחרות, לא עשו מספיק".

מה הסיבה שכל זה קורה?

"חוסר בהרתעה. גניבות נשק היו עוד בימי המנדט הבריטי, אבל הם התמודדו איתם בצורה מאוד אפקטיבית ועצרו את הגניבות בימי מלחמת העולם השנייה. אחד הסיפורים שמדגימים את זה בצורה הטובה ביותר הוא אירוע מתחילת ימי המלחמה. לבריטים היו שתי זירות, המרכזית באירופה והמשנית בישראל. כאן היו אירועי טרור של ערבים נגד יהודים ותגובות נגד. הבריטים שלחו לכאן את הגנרל מונטגומרי בשביל לנקות את השטח מטרור כדי שיוכלו לפנות כוחות מכאן לאירופה. הוא עשה מסע מעכו ועד לירושלים וטיהר את השטח. קבוצת חיילים שלו הניחה את הנשק בחצובה ליד הסחנה וקפצה למים כדי להתרחץ. ערבים מהכפר הסמוך גנבו להם את הנשק, אז החיילים הבריטים רדפו אחריהם, הרגו 20 מהגנבים, פוצצו כ־25 בתים בכפר והחזירו את כל הנשק. אחרי זה התופעה נעצרה. זה הפוך לחלוטין ממה שקורה היום אצלנו. אנחנו לא נותנים לחיילים גיבוי להגן על עצמם, או שום יכולת אחרת. למה שחייל ינסה למנוע גניבת נשק, אם הוא יודע שאחרי זה הוא עלול להיחקר?"

ראשי המועצות שותקים

כלי הנשק הגנובים מצה"ל מוצאים את דרכם לחברה האזרחית, כאשר חלק בלתי מבוטל מאירועי הירי בישראל מתבצע בעזרת כלי הנשק הגנובים מהצבא. "המשטרה לא מוציאה את הנתונים הרשמיים, אבל אנחנו יודעים שיש סחר ענק בנשקים האלה, שחלקם מגיעים גם לרשות. אתה יכול לראות בסרטונים שהבדואים מעלים בעצמם שהם משתמשים בנשקים האלה כדי לאיים על אזרחים ולסחוט אותם. זאת תופעת רחבת היקף שמתפוצצת לנו בפרצוף", אומר זיק.

עד כמה איבדנו שליטה?

"אתה מוזמן לבוא לגור בדרום ולהיווכח. קח את שני הסיפורים שהציבור נחשף אליהם לאחרונה, הירי של אריה שיף ופרשת האונס המזעזע של ילדה בת עשר על ידי בדואים. כמו הסיפורים האלה יש עוד עשרות אירועים שלא מדווחים. אנשים מפחדים על עצמם. מעדיפים לשתוק כי אחרת יפגעו בהם".

על פי זיק, בין אלה שמעדיפים לשתוק נמצאים גם ראשי המועצות האזוריות והרשויות המקומיות באזור. היחיד שמדבר בפומבי הוא פיני בדש, ראש מועצת עומר. "מדובר באדם אמיץ, שאוחז את השור בקרניו. הרוב לא מוכנים לפתוח את הפה מחשש שזה יוביל להתגברות התקיפות. יש גם ראשי רשויות שאצלם התופעה הייתה בשוליים, והם לא רצו לעורר את הסיפור וגם התנהלו בסוג של תמימות ואמרו שמדובר בבדואים מסכנים. מי שהקפידו לזרוק את האחריות בצורה הכי חמורה הם ראשי הרשויות המקומיות שהטילו את האחריות על המועצות האזוריות, עד שזה התפוצץ להם בפנים. כולם ראו את ראש עיריית באר שבע דנילוביץ' נאלץ לקרוא למשטרה לטפל בפשיעה אחרי שנים שהוא נמנע מלעשות את זה".

"התרגלנו להתעלם מאירועי הנשק במגזר הערבי כל עוד הם לא גולשים אלינו", אומר פוגל. "העניין הוא שבסוף זה גולש, והיום אנחנו רואים את הנשק הזה פוגע בנו. כיום אנחנו רואים את זה בעיקר בתחום הפלילי, אבל זה התחיל לצוץ גם בתחום הטרור. צריך להבין שהנשק הזה משמש לשלושה דברים, המרכזי שבהם זה לשדר עוצמה. להסתובב ברחוב של כפר בדואי עם מרגמה ביד אחת וטיל לאו ביד השנייה זה משדר עוצמה. ביישובים כמו טובא זנגרייה יש כמות כלי נשק של שתי חטיבות חי"ר, כולל טילי נ"ט (טילים נגד טנקים – א"מ). זה בלתי נתפס. זה מייצר להם הרתעה פנימית בין החמולות השונות. חלק אחר נמכר לגורמים פליליים, כשהמחירים טובים מאוד. לפי נתוני המכירות האחרונים שראיתי, מחיר של M-16 נע בין 15 ל־20 אלף שקל. זה עסק מאוד משתלם כלכלית. הם לא עושים את זה בשביל התחביב. זה זרוע ענפה שלהם לצד פרוטקשן וגניבות, לצד גם עסקים חוקיים שייתנו כיסוי לכל הכסף מהפעולות הלא חוקיות", אומר פוגל.

לצד שני הענפים המרכזיים של השימוש בנשק הגנוב, פוגל מציג את הענף הנוסף, החריג יותר ואף המסוכן יותר. "לא פעם יש שימוש של הנשק הזה כנדוניה בחתונות בין בדואים למשפחות מהרשות. העסקה היא כזאת: הערבי, וצריך להדגיש שלא מדובר בדרוזים או בצ'רקסים אלא בכל השאר, נותן נשק, ואיש הרשות או עזה נותן את הבת שלו. הם לומדים להתקיים מהפעולות שנותרו פתוחות בפניהם, והשארנו להם לא מעט".

"רק אכיפה תמנע מיליציות"

התוכנית שצה"ל הציג בשבוע שעבר להתמודדות עם גניבות הנשק אינה הראשונה בשנים האחרונות. אחת לכמה שנים עולה תוכנית כזאת, שתוצאותיה ניכרות בשטח לעיתים יותר ולעיתים פחות. "צה"ל בונה על הזיכרון הקצר של הפוליטיקאים. הוא מדבר שנים על תוכניות, מדבר שנים על שיתוף פעולה עם המשטרה, אבל בפועל לא קורה כלום. כל אחד פועל בנפרד ולא עושה צעדים משמעותיים", אומר זיק.

"חוסר שיתוף הפעולה בין הצבא, השב"כ והמשטרה הוא חלק מהבעיה. אנחנו מדברים פה על בעיה אסטרטגית, לא נושא נקודתי. צריך שיתוף פעולה של כל הזרועות, ופעילות הגנתית והתקפית יחד. כל דבר אחר לא יעבוד", מצטרף אליו יוגב.

הפשיטות של המשטרה פעם בכמה חודשים אינן התקפיות דיין?

"יש להן משמעות כלשהי, אבל היא לא מאוד נרחבת. הראיה היא ההתגברות הן של הגניבות והן של אירועי התקיפה של אזרחים ישראלים. המשטרה יודעת לרכז מבצע, אבל לא לטפל באירוע בשוטף, וזאת הבעיה. אירועים כאלה צריך לעצור בזמן אמת".

פוגל דווקא אופטימי יותר בסבב הנוכחי. הוא מאמין שיש אפשרות שהפעם אולי כן יפעלו בכוח בשביל לעצור את התופעה. "הלחץ הציבורי הפעם חזק יותר מבעבר, וגם בדרג הפוליטי יש הקשבה לנושא. השר לביטחון פנים אמיר אוחנה גם מבין את הבעיה. צריך לומר שהלחץ הציבורי מופנה לרוב לפוליטיקאים וזאת טעות. זה נושא של ביטחון פנים, ולשם צריך להפנות את הלחץ הציבורי. לא צריך לחפש אשמים, כי זה לא יעזור. צריך ללחוץ למצוא פתרונות. כרגע זה נראה שהלחץ מופנה לשם, ולכן אני אופטימי".

אחת הסיבות לאופטימיות שמשדר פוגל היא הדברים הנאמרים בחדרים סגורים במערכות הביטחון השונות במדינה. ההבנה שהתקבלה שם לאחרונה היא שהטיפול בבעיה דורש מאמצים נרחבים, כאלה שניתן היה להימנע מהם לו היו מטפלים בה בזמן. עוד מה שהבינו במערכות השונות הוא העובדה שלחכות עוד עם מיגור התופעה עלול להוביל לאובדן שליטה שלא בטוח שניתן יהיה להשיב.

"ישראל חייבת להשיב את השליטה. אין לנו פריבילגיה אחרת", אומר זיק. "אנחנו מדברים פה על החובה הבסיסית בין מדינה לאזרחיה, וזה לספק ביטחון לתושבים. ישראל לא מספקת ביטחון לתושבי הדרום. אם היום כל בעל עסק בדרום שתשאל אותו שלא לציטוט מה מבין האופציות הוא בוחר, לסמוך על אבטחת המשטרה או לשלם פרוטקשן, התשובה שלו היא תשלום פרוטקשן - אתה מבין שהמדינה מתרשלת בחובתה".

זה עלול להגיע לכך שהתושבים יקימו ארגוני הגנה עצמאיים? כי דיבורים כאלה קיימים היום בשוליים.

"בהחלט, והם הופכים ליותר ויותר פופולריים. בסוף זה חוזר לנקודת הבסיס. מדינת ישראל מתייחסת לנגב כאקס־טריטוריה ומשאירה את האזרחים להגן על עצמם בכוחות עצמם. הכיוון שאליו הולכים כרגע הוא ברור וזה הקמת סוג של מיליציות עצמיות, וזה משהו שהמדינה לא יכולה להרשות לעצמה. הדרך למנוע מאותן מיליציות לקום היא לא אכיפה הזויה כמו בפרשת אריה שיף, אלא שהמשטרה תעשה את העבודה שלה ותעצור את אובדן השליטה הזה".