חתונת קורונה - כשמחך יצירך בגן עדן מקדם

ד"ר לאה ויזל מספרת על חתונת ביתה, חתונת קורונה, העקשנות של הזוג, ההכנות עם השכנים ומילה טובה לדור הצעיר

ד"ר לאה ויזל , ו' באדר תשפ"א

חתונת קורונה - כשמחך יצירך בגן עדן מקדם-ערוץ 7
מעמד החופה
צילום: ראובן בן חיים

היום חלפו בע"ה שבועיים. שבועיים מחתונת בתנו עם בחיר ליבה. כן, חתונת קורונה נוספת בישראל. ב"ה שממשיכים להקים בתים נאמנים בישראל.

קצת מדמה את העקשנות החיובית של נשות ישראל במצרים- שלא להפסיק מבניית משפחות והבאת ילדים לעולם, גם במציאות לא פשוטה. המתנתי בדריכות לראות שיעבור בשלום, וכעת חשה חובה לשתף בחלקי מחשבות. האמת, שהיה נכון יותר לנהל יומן מסע בתקופה שלפני האירוע. היה כל כך הרבה לימוד ומתעורר בליבי חשש כבד שחלקים גדולים ממנו- אבדו.

אז מה היה לנו? ואיך זה לעומת חתונות העבר שזכינו לקיים?

הכנות וקניות- מה זה בכלל? בין הסגרים סגרנו מאל"ף עד תי"ו הכל, וכמעט שלא נדרשנו לעסוק בזה בסמוך למועד החתונה. ומה שבכל זאת היה צריך- המשלוחים הם פתרון מצוין. כל מי שעשה שמחה בשגרה יודע כמה ריצות, לחץ ואנרגיות נחסכו. אפשר להרים בזמן קצרצר ובפחות התעסקות בזה.

מועד חתונה- התאריך שונה שוב ושוב ברגע האחרון בשל החלטות ממשלה שהתעכבו מסיבות לא ענייניות ואילוצי שירותו הצבאי של החתן. מהר מאוד נדרשנו להבחנה בין מה בשליטתנו ומה לא. בשלב מסוים, ממש ערב החתונה, רציתי, ואף ניסיתי לשכנע, לדחות שוב; אולי ישתפר, אולי יתמתנו ההנחיות ואולי מזג האוויר יבוא לקראתנו.

אך החתן והכלה הצעירים היו איתנים בעמדתם - לא לדחות עוד. וכל-כך צדקו. בפשטות צדקו ממני. ללא ניסיון חיים ידעו לומר שחשוב להם להתחתן, והצורה היא בחשיבות מסדר שני. לאורך כל התקופה הזכרנו לעצמנו שחובה עלינו להודות על הטובה ועל כך שאנחנו עסוקים בצד החיובי של החיים ושאסור לנו להתבלבל לרגע.. זה עמד בתשתית של כל ההתנהלות אל מול ה"הפתעות" וחוסר הוודאות.

מיקום החתונה- השתנה ב48 שעות שלפני. מקום פתוח, מרחבי ארץ ללא קירות מגבילים ובמינימום ציוד הפכו להיות גן עדן, "כשמחך יצירך בגן עדן.." – כפשוטו וכמדרשו. אנשים טובים באמצע הדרך עזרו לזה לקרות ללא עוגמת נפש מיותרת (אשמח לנדב פרטים בפרטי). באירוע רגיל יש טעימות ובדיקות ומדידות, ואילו הפעם – הפעם הראשונה והאחרונה שהגעתי למקום היה ביום החתונה, וראו זה פלא- הכל מושלם! שמחת הלב עלתה על גדותיה הרבה מעבר לפרטי פרטים של האירוע. ותאמינו או לא- היה מאוד יפה וכל האורחים יצאו מגדרם

הבניית השמחה וחיבור פנים משפחתי- חשבתי ועודני חושבת ששמחות יש להבנות ולהעצים. שמחות בכלל ושמחת חתן- כלה בפרט. אינני מתחברת לטרנד המצמצם את שבתות החתן- כלה, המבקש לוותר על אירועי האירוסין, או להפחית את ערבי שבע הברכות מחשש לעייפות יתר וכד'. אני בטוחה שיש חשיבות להעצמת הזוג שהחליט לבוא בברית הנישואין ולהמשיך את שרשרת הדורות.

הפעם, הישיבה בבתים- בסגר- מנעה חגיגות רבות משתתפים, אך אפשרה יותר זמן של התכנסות פנים משפחתית והולידה צורות חגיגה מגוונות ושונות, כמו למשל: ביקורי דודים בטפטופים במקום אירועי ענק, משחק משפחתי, סדנת שוקולד יומיים לפני, ערב שירה בסלון עם הקדשות, ארוחות, סרטוני "עצות" שארגנה דודה מוכשרת שהגיעו מדי ערב לכלה לנייד, הפרשת חלה, ועוד. כולנו הגענו לחתונה בתחושת דיבוק לא שגרתית.

לצד זה, המשכנו בשגרת עבודה מהבית. לפתע העולמות השונים לא התנגשו חזיתית. אני תוהה אם משהו מזה יישאר ליום שאחרי או ששוב נסחף מחדש לשהות ממושכת מחוץ לבית עד כדי כך שזמן הנוכחות המשותפת יצטמצם כמעט לשבת וחג.. האמנם כל זה מוצדק? ספק. מה שבטוח הוא שהרווחנו רווח אמיתי מההתכנסות ומהחשיבה הפנימית של איך לשמח ובאיזו דרך להעצים.

קהילה, שכנים ומספרי מוזמנים-

בפועל נכחו כ10% מהמוזמנים בחתונות שעברו, ולמרות זאת לא היה פחות שמח. אך אין זה מדויק- נכחו איתנו הרבה יותר: בתחושה, בהשתתפות ובהתעניינות. לקהילה יש תפקיד סופר חשוב, בכל חתונה של זוג יהודי. הקהילה נושאית את בני הזוג על כפיים ורואה בבניינם בניין כללי של אחת מחורבות ירושלים. הדבר אף מעניק כוחות לקראת היציאה למסע חיים משותף. בשמחה בימי קורונה, כשבבית הכנסת לא מתפקד כבעבר, הורגשו הבדלים בין מעגלי שייכות קרובים יותר ופחות.

השכנים הפכו כמעט לבני משפחה , זמינים ומעודדים. חברי קהילה וחברים בכלל התחלקו בין שותפות ב100% לבין כאלה שכלל לא היו מודעים לשינויים הפנים משפחתיים אצלנו. מניחה שכך קרה אצל כל מי שזכה לשמחה לאחרונה. חברים מהקהילה ושכני עבר התארגנו בהתקהלות זהירה ברחוב הראשי שמתחת ביתנו עם שלטים ובלונים לשירה וריקוד מקפיצים ומרגשים עד דמעות.

היה זה מפגן צנוע ועוצמתי שחדר הרבה מעבר להשתתפות ביום החתונה עצמו. הדבר דרש מהם התגייסות, יצירתיות ומעורבות ברמה אחרת לגמרי מהליכה שגרתית לחתונה באולם שמחות. אז מה ניקח מזה להמשך? אני מסתובבת עם מחשבות רבות השאלה מה ישתנה, אם בכלל. ברור לי שאין הצדקה לחתונות של מאות משתתפים הכוללת את כל מעגלי ההשתייכות כולם. גם עבור האורחים תהא זו הקלה לשהות יותר ערבים בבתיהם.

הייתי שמחה למצוא דרך לשתף במעגלים שונים, ברמות שונות. אולי לחזור למנהג ה'מיושן' של קידוש צנוע בבית כנסת, בהשתתפות כל הקהל ,שבו ייאמרו דברי ברכה , תורה ושיר לכבוד הזוג? אולי רעיונות אחרים? מה שבטוח- ששערי יצירתיות לא ננעלו.

צריך רק להקדיש לכך מחשבה. אולי למשל נקבע כלל שמזמינים לחתונות רק את מי שמכיר את הבן/ בת המתחתנים? וזו רק דוגמא. יש לי יותר סימני שאלה מסימני קריאה, ובעיקר תקווה שנחשוב ברצינות על הדברים ולא ניתן לתקופה הזאת לחלוף על פנינו כלא היתה.

ואחתום בהצדעה! הצדעה לצעירים המתחתנים בתקופה הזאת ומוסיפים לנו כל-כך הרבה כוחות חיים ואור! הם יכלו לבחור לדחות את הנישואין לזמן רחוק, ובחרו בקיומם. אם יש משהו שיחסן מפני המגיפה- זה ללא ספק אתם! הטור מוקדש לכולכם!

הכותבת: ד''ר לאה ועל ראש המדרשה, אוניברסיטת בר-אילן