המזבח בהר עיבל נחשב לאחד השרידים הקדמוניים ביותר המעידים על עברו של עם ישראל בארץ ישראל. הארכיאולוג המנוח אדם זרטל וחוקרים נוספים מזהים אותו כמזבח שבנה יהושע בן-נון מייד עם כניסתו לארץ. הפעולה הנפשעת של הפלשתינים, שבחרו לגרוס לחצץ לצורך סלילת דרך דווקא את אבני הגדר העתיקה המקיפה את המזבח, לא יכולה להתפרש אלא כעוד פעולה עוינת נגד אבנים עם לב אדם שבהן חקוק הקשר העתיק של עם ישראל לארצו.
כבר מתחילת העימות בין התנועה הציונית לתנועה הלאומית הערבית שקמה כדי להילחם בה, העמידו השורשים ההיסטוריים העמוקים של עם ישראל בארץ ישראל קושי בפני הצד הערבי. אתרי עתיקות מרהיבים כמו הר הבית ומערת המכפלה, שהנציחו את העבר היהודי העתיק והמפואר בארץ ישראל, היו קלף מנצח בוויכוח על השאלה למי שייכת זכות הראשונים על הארץ, ופגעו בניסיון הפלשתינים לטעון שהם בעלי הארץ האמיתיים ואין בלתם.
בשתי דרכים שונות ואף סותרות מנסים הערבים למחוק את היתרון הזה שעומד לזכות הטיעון היהודי לבעלות על הארץ. הדרך המתוחכמת יותר היא הניסיון לנכס את העבר המפואר הזה לעצמם. כאשר הוועד הערבי העליון קבע כי "פלשתינה היא ארץ ערבית ואין ליהודים חלק בה", נתן אלתרמן לעג לטיעון הזה בשירו "ארץ ערבית": ...נוצצים כוכבי-לֵיל במצמוץ/ וזורעים את אורם הרעוּד/ על העיר השוקקת אִל-קוּדְס/ שחָנָה בה המלך דאוּד. ומשם הם צופים ורואים/ את העיר אִל-חָליל ממרחק/
עיר קברו של האב אִיבְּרָהים/ איברהים שהוליד את אִסחָק.
שכלול נוסף של טענה זו, המבקשת לנכס את מורשת הארץ לאומה הערבית, הוא הטיעון הפלשתיני שאמנם אינו מתכחש לעבר היהודי בארץ, אבל גורס כי הפלשתינים הם צאצאי עמי כנען שישיבתם בארץ קדמה לכיבוש היהודי.
הדרך השנייה שבה מנסים הפלשתינים למחוק את העבר היהודי של הארץ, היא הדרך הפשוטה והפרימיטיבית יותר – דרך ההרס וההשחתה. למרות שלעתים אפשר לחשוב שלא מדובר בוונדליזם מכוון, אלא בסוג של שוד עתיקות מתוך חוסר מודעות ואדישות לערכים ארכיאולוגיים, אין ספק שבמקרים רבים מדובר בהשחתה מודעת.
על פי הסכמי אוסלו, קבר יוסף נותר בשליטה ישראלית גם לאחר נסיגת ישראל משכם, ובמקום פעלה ישיבה תחת אבטחה של צה"ל. לאחר שתי התקפות טרור מדממות שגרמו לנסיגה המבישה של צה"ל מהמקום, הפלשתינים לא הסתפקו בהשתלטות על האתר הקדוש. הם שרפו, נתצו והחריבו. בהר הבית הנתון לשליטת הוואקף המוסלמי האלים, המסית והקיצוני, אין אפשרות לבצע מחקר מדעי של השרידים הארכיאולוגיים מתקופת בתי המקדש. אבל הערבים עושים במתחם כרצונם, חופרים בונים ומשפצים, תוך גרימת נזק רב לשרידי העבר הטמונים במקום הקדוש ביותר לעם היהודי. כמו מי שמחריב את נופי הארץ במחצבות פיראטיות, גם מי שמחריב את אוצרות הארכיאולוגיה של הארץ רק מוכיח שהיא לא מולדתו האמיתית.
בעוד הצד הערבי פועל בשיטתיות גם כדי להשתלט על שרידים ארכיאולוגיים וגם כדי להחריב אותם, הצד היהודי מביט כבר שנים מן הצד, נרפה וחדל אישים. ההרס המזעזע במתחם המזבח בהר עיבל חייב לנער אותנו מאדישותנו ולעורר דרישה להחזרת שלטון ישראל לא רק לשם. גם להר הבית, לקבר יוסף, לבירת מלכות ישראל העתיקה בסבסטיה ולכל מקום שבו נמצאים השורשים העמוקים של עם ישראל באדמת ארץ ישראל.
אין ראויה ממנה
בקורות החיים של אורית סטרוק רשומה קדנציה אחת כחברת כנסת, בימי כהונתה של הכנסת ה-19, בין השנים 2013-2015. אבל מי שמכיר את מה שקורה מאחורי הקלעים של עבודת הכנסת זוכר שסטרוק כונתה חברת הכנסת ה-121 שנים לפני שנבחרה לכנסת, ויודע שגם לאחר שנפסקה כהונתה היא לא עזבה לרגע את שליחותה הציבורית. עם תום כהונתה הקצרה, שבה הוכיחה כישורים פרלמנטריים מצוינים, היא לקחה על עצמה את תפקיד מנהלת השדולה למען ארץ ישראל, ומהמקום הזה המשיכה למשוך בחוטים ולהשפיע - אולי לא פחות מכפי שהשפיעה מכיסאה במליאת הכנסת. המאבק על נתיב האבות ועל עמונה, חקיקת חוק ההסדרה, הקמפיין להחלת הריבונות ביו"ש, המאבק להסדרת ההתיישבות הצעירה, המאמץ לשינוי הרכב בית המשפט העליון וריסון האקטיביזם המשפטי – בכל אלה ועוד הייתה לסטרוק מעורבות עמוקה ממקומה מאחורי הקלעים.
בדרך כלל חברי כנסת לשעבר יעדיפו לשמור מרחק מהמועדון היוקרתי של נבחרי העם לאחר שפג תוקפו של כרטיס החבר שלהם. קל למצוא ח"כים לשעבר שרוצים מאוד להיבחר שוב לכנסת. קשה עד בלתי אפשרי למצוא כאלה שיסכימו לפעול ולהשפיע בין כותלי המשכן גם ללא התואר היוקרתי שאבד להם ביחד עם התנאים המפנקים הנלווים אליו. צריך הרבה צניעות כדי לחזור ולהסתובב כאחד העם במקום שבו צעדת קודם לכן כאחד מנבחריו. אבל אורית סטרוק היא שליחת ציבור אמיתית שלא מחפשת כבוד ושררה אלא השפעה ותיקון. היא לא זקוקה ללשכת ח"כ מרווחת משלה כדי לעבוד בכנסת, ובהיעדר רכב צמוד אין לה בעיה להגיע מביתה בחברון באוטובוס. בפעילותה השקטה מול ח"כים ושרים מכל הסיעות ומול כתבים ממגוון רחב של כלי תקשורת, היא השיגה השפעה שלא נפלה מזו של חברת כנסת מוכשרת וחרוצה.
לאורית סטרוק יש הבנה מדינית ופוליטית עמוקה. היא מכירה את התהליך המדיני והפוליטי לפרטיו, ויודעת להעלות רעיונות ודרכי פעולה משני מציאות. בגישתה העניינית היא יודעת לגשר ולייצר קואליציות. בימי כהונתה בכנסת עסקה בין השאר בגיבוש עמדה מוסכמת שתגשר על הפערים בין הגוונים השונים בסיעת הבית היהודי בענייני דת ומדינה, בהדרכת פורום של בכירי רבני הציונות הדתית. פעמים רבות, למען הצלחת המהלך, סטרוק מוסרת את תכניותיה לפוליטיקאים אחרים, מתוך ידיעה שהם יהיו הרבה יותר מסורים ויעילים אם הקרדיט על הביצוע יהיה שמור להם בלעדית. כך למשל, מחבלים רבים ששוחררו בעסקת שליט הוחזרו לכלאם בעקבות החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון. מעטים יודעים שאורית סטרוק היא שהגתה את הרעיון להעניש את חמאס בדרך זו.
סטרוק יודעת גם להתבטא היטב בכתב ובעל פה, וההופעות שלה בתקשורת רהוטות ומשכנעות. יש לה בעיה אחת שמפריעה לה להיות פוליטיקאית יותר בולטת: אין לה מספיק אמביציה אישית. קשה לה לדחוף את עצמה. בעוד אנשי ציבור אחרים, חדשים וותיקים, מקדישים מאמץ רב ומשאבים כדי לגייס לעצמם תמיכה, סטרוק עסוקה בגיוס תמיכה לאינטרסים של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל. ודווקא בגלל שהיא רחוקה כל כך מרדיפת שררה וכיסא, אין ראוי ממנה לכהן בכנסת.
כמי שנבחרה לפני שנתיים במקום השלישי בבחירות הפנימיות של האיחוד הלאומי, אורית סטרוק הייתה יכולה לדרוש לעצמה את המקום השני ברשימת הציונות הדתית, לאחר שח"כ אופיר סופר שובץ ברשימת הליכוד. אבל סטרוק לא ביקשה לעצמה דבר. היא נתנה יד חופשית ליו"ר מפלגתה בצלאל סמוטריץ' לעצב רשימה שתיתן ביטוי לגוונים השונים של הציונות הדתית.
לא חסרות סיבות כבדות משקל לרצות בהצלחתה של רשימת הציונות הדתית בבחירות הקרובות, החל מהצורך להבטיח את המשך קיומה של מפלגה ציונית-דתית מובהקת, ועד להבנה שאם המפלגה של סמוטריץ' לא תהיה בכנסת אין סיכוי ל-61 מנדטים לגוש הלאומי-דתי. המיקום הנוכחי של סטרוק, במקום החמישי ברשימה, הוא סיבה נוספת לרצות שהציונות הדתית תקבל מעל ומעבר לארבעת המנדטים ההכרחיים כדי לעבור את אחוז החסימה.
לתגובות: [email protected]