האשמה נוראה הטיח בנו ר' אביעד דביר, במאמרו 'בין סאטמר לארגון מורא מקדש'. הוא מייחס אלינו את המגונה שבטענות; "בענין הר הבית אנחנו 'נטורי קרתא'".
שומו שמים! כך הם (אנשי 'מורא מקדש') אומרים! הקורא יבין מדעתו איך יש להתייחס לחבורה נלוזה שכזו. את שאר המאמר, הארוך למדי, 1160 מילים, אוכל לחסוך לכם לקרוא, שכן אפשר לסכם אותו במשפט אחד בלבד: "אכן, למרבה הזעזוע, דבריהם של אנשי מורא מקדש על איסור העליה להר הבית דומים להפליא לדברי מתנגדי הציונות, וכשם שההיסטוריה הוכיחה את צדקת הציונות וטעות מתנגדיה, כך תוכיח ההיסטוריה העתידה לבוא, את צדקת העליה להר וטעות מתנגדיה".
מעבר לאיסוף חרוץ של ציטוטים של מתנגדי הציונות ומתנגדי כניסה להר הבית, הממחישים את דמיונם זה לזה, לא הוסיף הכותב דבר. די לו כפי הנראה, בהצגת הדברים, כדי לגרום לקורא לחוש סלידה עמוקה. הדעה מעידה מאליה על מופרכותה. ראו לאן הגעתם! סאטמר!
רק פרט אחד קטן 'שכח' לציין במאמר הארוך. מי הוא זה, ואי זה הוא, אשר מלאו לבו לומר את משפט הנבלה הזה? כיון שאני הקטן זוכה להמנות עם אנשי 'מורא מקדש', להם מייחס הכותב את המשפט הזה, עלי 'לנקות' אותנו מה'אשמה'. ובכן, משפט זה נאמר ע"י רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. לא קשה היה לו לדעת זאת, כי באותו מקום ממנו ציטט את המשפט (חוברת ומקדשי תיראו 3 עמ' 24) הדברים מובאים כלשון קדשו.
(אין זו הפעם הראשונה שעולי ההר מרשים לעצמם להביא חלקי ציטוט, חצאי אמת, שהם שקר שלם. במהלך עיסוקינו בסוגיא נתקלים אנו תכופות, אצל נלהבי הכניסה, בהעלמת פרטים חשובים כדי ליצור מצג שוא, לשם הטיית אמיתת דעת גדולי ישראל בדבר הכניסה להר. המתעקש להביא גאולה לעולם בדרך ובקצב שהוא מכתיב, אומר דבר שלא בשם אומרו...)
ברור מאליו מדוע הושמט יחוס המשפט לאומרו הגדול. מפני שיחוס כזה משמיט את כל הבסיס מהדברים. כי הרי זאת יודע כל אדם, שהרצי"ה, שאמר את הדברים, לא בדיוק נמנה על ההולכים בדרך 'נטורי קרתא'. ודווקא משום שזה כה ברור, השתמש רבנו בהמחשה זו, כדי שיבין כל שומע את תהומיות ההבחנה שבין מדריגת ארץ ישראל למדריגת הר הבית והמקדש. הבדלה שלא הוא חידש אותה, היא מפורשת על ידי אביו, רואה אור הגאולה הגדול, מרן הראי"ה זצ"ל. הדברים מפורשים ומובנים גם למי שאין לו שום שליטה בסגנונו המיוחד של הרב. אם תפתח את הספר 'מאמרי הראי"ה', ספר מצוי ונפוץ, בעמוד 458, תמצא את החלוקה הזו באופן בהיר וחד. (מלבד, כמובן, הדימוי ל'נטורי קרתא', תנועה שטרם הוקמה בחיי הרב...) גם בדברי הגר"א ובמסורות תלמידיו ניתן למצוא חלוקה זו.
אכן, יש מקום לשוב ולבאר את ההבדל שבין מצוות העליה וההתיישבות בארץ ישראל, לבין מצוות הקמת בית המקדש בהר הבית. כדי להתרומם מעל ה'סתירה' המדומה בין ההתייחסות לשני אלו.
ארץ ישראל, בכל קדושתה וחביבותה, היא מקום חיי החול של האומה. מחנה ישראל. נצטווינו, ע"י נותן התורה, להקים חיי אומה מלאים ושלמים על האדמה הזאת. להילחם, לכבוש, לבנות, לגור, לחרוש, לזרוע ולהתנהג בה כאדם העושה בתוך שלו. זוהי המצווה. זהו גדרה. אין כמעט חולק על כך בקרב גדולי ישראל. לזה לא נצרכת הוכחת ההיסטוריה. מיעוט מקרב גדולי ישראל התנגדו לציונות בטענה שעדיין לא הגיע זמנה של המצווה. ואכן ההסטוריה הוכיחה שצדקו החולקים עליהם מגדולי ישראל, כהנצי"ב מוולאזין, ה'משך חכמה', ה'דבר אברהם', הראי"ה, ועוד רבים. אף רעיון זה, 'אישורה הא-לוקי של הציונות', כלומר ההוכחה ממה שהתרחש במציאות להכרעת המחלוקת בין גדולי ישראל, מתורתו של הרצי"ה למדנו. (לנתיבות ישראל ח"א, 'התורה והגאולה') יש להזהר בה בהוכחה זו. גדולים ועמוקי מבט שכמותו זצ"ל, יודעים לאבחן נכונה את המציאות ולהשתמש בראיה זו. אין היא מסורה להדיוט.
אך הר הבית ובית המקדש ענינו שונה לגמרי. זהו מחנה לוויה ושכינה. שם מקום הקודש, לא החול, של האומה. ולקודש יש גדרים אחרים. שם לא פעולות חזקה, בנין, כיבוש ונטיעה, שבידי אדם, הן הפועלות, שם אין דוחקים את הקץ ואין דוחפים בידים. לשם מגיעים בפעולה אלוקית, בקריאה נבואית, כאשר נעשים ראויים, בזכות התרוממות רוחנית מוסרית.
ברור, אם כן, שאת ההישגים בשטח, בדרך לבנין בית המקדש, איננו מעותדים לראות כאישור הסטורי אלוקי, שיוכיח למפרע כמה צדקו מחוללי הגאולה האמיצים המעיזים לקפוץ בראש, חרף התנגדות גדולי ישראל, כפי שמבטיחים לנו בגלגול עיניים כלפי מעלה יודעי עתידות, שנבואה נשארה בידם גם משחרב בית המקדש. מדוע? פשוט. מפני שלא זו הדרך המביאה אותם.
מי שאינו מבין את ההבדל שבין קודש לחול, מי שגוזר גזירה שווה מדרכי השגת קיום מצוות שבעולם החול לדרכי השגות בעולם של קודש ומקדש, טועה בעצמו בטעות של סאטמר. רק מן הכיוון ההפוך. הם גזרו גזירה שווה מהמקדש לארץ ישראל, ולכן שללו את מאמצי כיבושה ובנינה, והוא משתמש באותה גזירה שווה, לנהוג בהר הקודש כאילו היה מקום רגיל בא"י.
משל למה הדבר דומה, לנכרי שיבקר במושבות בני ישראל ביום השבת, ויגיע למסקנה שהיהודים הם עם נרפה ובטלן, שמקדש את המנוחה ושונא להתאמץ וליצור. אותה טעות יעשה מי שיבקר במפעל יהודי שוקק מעש, ויסיק שאין להם ליהודים מנוחה וקדושה בחייהם. האמת נמצאת רק בידיעת שני הצדדים והבנת ההבדל שבין קודש וחול. שניהם חשובים. שניהם חביבים. כל אחד בשעתו. כל אחד במקומו.
אם אין דעת, הבדלה מניין? ואם אין הבדלה בין קודש לחול, מי יבדיל בין חול לטומאה?
אנא ה', חננו מאיתך חכמה, בינה ודעת. למדנו להבדיל בין קדש לחול, בין אור לחושך, בין דעת ועומק לבין שטחיות, בין כיסופים לקודש ומקדש לבין התלהבות מגושמת, בין סבלנות ונכונות לעמול לשלימות לבין קוצר רוח נחפז להגיע כבר.