ויזנב בך - בקורונה

החלוקה בין אלה ש'מקדימה' ל'נחשלים' יצרה חולשה ואפשרה את פריצתו של עמלק, שלימד את עם ישראל בדרך הקשה שהחולייה החלשה, היא שתכריע האם השלשלת תחזיק מעמד - כך גם בימינו.

חיים רקובר , ז' באדר תשפ"א

ויזנב בך - בקורונה-ערוץ 7
יהודי בתפילה. למצולם אין קשר לידיעה
צילום: Yossi Zamir/Flash90

השבת אנו קוראים ומצווים לזכור את שעשה לנו עמלק. הקשר בין עמלק לחג הפורים אינו מתבטא רק בעובדה שהמן הוא מזרעו של עמלק, אלא גם ביכולת של שניהם לפגוע במרקם האחדות בעם.

עמלק זינב בנו את הנחשלים, ובכך חשף את מה שעלולה להיות נקודת התורפה של עם ישראל, שהיה ''עייף ויגע ולא ירא אלוקים". עמלק הצליח לזנב את כל אותם שנפלטו, שלא היו חלק אורגני מן העם.

החלוקה בין אלו ש'מקדימה' לבין ה'נחשלים' יצרה חולשה ואפשרה את פריצתו של עמלק, שלימד את עם ישראל בדרך הקשה שהחולייה החלשה, היא שתכריע האם השלשלת תחזיק מעמד, כדברי חתן פרס ישראל אלוף (מיל') דורון אלמוג. כאשר עם ישראל לא היה מאוחד עמלק ניצח.

במצב בו עמלק תוקף ואין אחדות בעם, הקדוש ברוך הוא מראה מה הדרך לניצחון. משה עולה להר "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק". המשנה מסבירה שלא מדובר במעשה מאגי אלא פנימי. במעשה ההתבוננות בידיו של משה, כיוונו ישראל את ליבם לאביהם שבשמים. אמנם הם מביטים אל משה שנמצא למעלה, אך הם רואים גם את ה'רקע' ,ו'משעבדים את ליבם לאביהם שבשמים'. בכך הם יוצרים לעצמם מכנה משותף כעם, מעין נקודה ארכימדית משותפת, המעניקה כח אלוקי ומאפשרת לנצח במלחמה.

בדומה לעמלק גם המן מזהה את החולשה ומתאר את עם ישראל בפני אחשוורוש כ"עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים'' ובכך מעניק למלך את הצידוק להיפרע ממנו.

גדולתה של אסתר מתגלה בין השאר באומרה למרדכי ''לך כנוס את כל היהודים'' ובכך היא מהפכת את העם המפורד למכונס ולמאוחד. שמעתי מהרב דב זינגר, שהמן הוא ''צר הצורר'' ובכך מפלתו. דווקא הוא הצליח ללכד את עם ישראל לכדי צרור אחד, ללא מעמדות, ובכך הפך אותו לבלתי מנוצח.

השנה אנו קוראים את פרשת 'זכור' ואת מגילת אסתר בתקופת מגיפה. נגיף הקורונה הביא לעולמנו בדידות גדולה וניתוק ממעגלי החיים המוכרים: בית כנסת וקהילה, משפחה מבוגרת, ובהקשר שלי כמחנך - גם ניתוק ממקומות הלימוד. ההשפעות רבות, גלויות וסמויות, ולרוב כואבות. תלמידים שהתרגלו לאורך השנים להיות חלק מקבוצה, חלק ממסגרת חינוכית וממערכת חברתית יושבים כעת מול מרקע המחשב ללא כל אינטראקציה עם הסביבה.

כמורה אני רואה, כיצד תלמידים איבדו את חדוות הלמידה, כיצד זיק הילדות והנערות עומעם. הקשר הבינאישי חסר הן עם החברים והן עם המורה וגורר עמו חוסרים נוספים כדוגמת: חוסר חיות, חוסר תפקוד לימודי ולעיתים גם לנשירה מן המסגרת, שבעידן הקורונה היא בעיקר נשירה סמויה.

כציבור ממלכתי דתי, הקפדנו על שמירת הכללים. אך כאשר קניונים נפתחים, וקולנו לא נשמע, נראה ששכחנו מה העולם הערכי בו אנו מאמינים. דברם של מנהיגי ונבחרי הציבור לא נשמע בדאגתם לחינוך; לא הפורמאלי, לא הבלתי פורמאלי ואפילו לא לנוער שבסיכון.

גם אנו כציבור המורים זקוקים לחשבון נפש, האם הצלחנו להביא את הציבור לתחושה שאנו "לוחמי קורונה", שנעשה הכל כדי להוציא את המקסימום מהתקופה, לא להשאיר אף נחשל מאחור? כאשר אני שומע את ''ראשי'' המורים נאבקים, האחד רק על זכויות המורים, והשני על הנעת המערכת כדי לאפשר להורים לעבוד ולהניע את הכלכלה– נראה שהמסר והמסירות של אלפי מורים מצויניים, לא עברו. ואולי לא רק בגלל ראשי המורים.

מגיפת הקורונה אינה ''איש צר ואויב'', היא צרה שצריכה לצרור את כולנו לגוף אחד. אסור לתת לה לזנב בנו את הנחשלים מתלמידנו ומאחינו.

בואו, מורים הורים ונציגי ציבור, נרים קול. נזעק לא רק את מצוות תלמוד תורה, אלא גם את קולה של החבורה שבה לומדים, את קולה של מצוות אהבת ישראל ואת קול הילדים הנזנחים.

בואו נשים בראש את החינוך. נזכור את שעשה לנו עמלק - ונתאחד למען מה שחשוב לכולנו. שקולם של תינוקות של בית רבן - ישמע.

חיים רקובר הוא מרצה במכללה האקדמית דתית לחינוך שאנן בחיפה, מורה ומנחה קבוצות