השבוע צוין יום השנה לפטירת מנחם בגין. דברים רבים השתנו מאז תקופתו, אבל מה שבעיקר השתנה הוא הקצב.
בגין ישב במדבר האופוזיציה מ-48' עד 77', כי האמין ברעיון וניסה שוב ושוב. אבל היום אין מפלגות, יש פרויקטים. ניסויים. אם זה לא הולך עם אבי גבאי, הוא קם והולך.
כנ"ל גנץ. מ-30 מנדטים לכמעט אפס, בכמה חודשים. אנשים כמו טל רוסו (זוכרים?), גבי אשכנזי, מיקי חיימוביץ', אבי ניסנקורן ועוד באים, בודקים, מנסים והולכים. זה אפילו לא מסעיר אף אחד. את שיא התהליך הזה מסמל רון חולדאי.
מאז שחולדאי פרש מהמרוץ הפסיקו לעסוק בו, אבל לדעתי צריך לעסוק בו יותר. יש פה לקח גדול. הרי שנים הבטיחו לנו את חולדאי. חכו חכו, כתבו הפרשנים, הוא ייכנס לזירה ויטרוף את הקלפים.
מדהים איך תהליכים מואצים בימינו. ימים ספורים הספיקו כדי להבין שאין קיום ל"מפלגת תל אביב". עשור של דיווחים לקראת האירוע, ואז כחודש של נון-אירוע. היומרה הגדולה ביותר הייתה לקרוא לבועה הזו "הישראלים".
איך אמר בגין? "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". היום זה לכתך אחרי למכון סקרים, ואז הביתה.