אם נשכתב את התרבות לא תישאר לנו כזו

אפשר לצלוב בכיכר העיר כל מי שעשה בעברו מעשים רעים, רק צריך לקחת בחשבון שבסוף לא תישאר לנו תרבות. מחשבות בעקבות סערת עמוס עוז

אריאל פייגלין - ערוץ 7 , ט' באדר תשפ"א

אם נשכתב את התרבות לא תישאר לנו כזו-ערוץ 7
אריאל פייגלין
צילום: נריה יונה

אפשר לצלוב בכיכר העיר כל מי שעשה בעברו מעשים רעים, רק צריך לקחת בחשבון שבסוף לא תישאר לנו תרבות. את המשפט הזה אמר לי ישראל בחמישי שעבר, למדנו בחברותא והנושא של ארז דריגס עלה, ואני מודה שלא האמנתי לו. יותר נכון, לא רציתי להאמין. הבוקר התעוררתי כמו כולם לווידוי הכואב של הבת של עמוס עוז, ולאט לאט התחלתי להבין שישראל צדק.

בלי קשר לתוכן התלונות, בלי קשר לשאלה האם הנאשם חי או מת, אנחנו לא יכולים פשוט לשכתב את התרבות, מהסיבה הפשוטה שאם נעשה את זה לא תישאר לנו אחת. הסדרה שיצר ארז דריגס הכתה גלים אמנם אבל היא עדיין חדשה יחסית, ואפשר אולי לגרד עם שפכטל את השפעתה על התרבות שלנו ולהמשיך הלאה כאילו לא קרה דבר.

אבל גם אם תרצו, את השפעתו של עמוס עוז אתם לא יכולים לגרד, לא עם שפכטל ולא עם אקונומיקה. את הספרים שלו אולי אתם יכולים לשרוף בכיכר העיר, אבל דור שלם של סופרים גדל עליהם והספרים שלהם ימשיכו את מורשתו הלאה. אז מה נעשה, נשרוף גם אותם? איפה עובר הגבול?

כי הגבול חייב לעבור איפשהו, ואני חושב שראינו את זה במה שעבר על אמריקה בשנה האחרונה. ניסיון לשכתוב היסטוריה שהתחיל עם הפלת פסליהם של קולמבוס וגנרל לי, המשיך להפלת פסלים של לינקולן ורוזוולט. צנזור סרטים שהתחיל ב'חלף עם הרוח' המשיך גם לסרט המצויר 'פיטר פן' וידם של הפרוגרסיבים עודנה נטויה. ברגע שמתחילים לשרוף ולצנזר ולהפיל, אין לדבר סוף.

נורא קל להפיל פסלים ולשרוף ספרים, באמת, זה עניין של שניות, אבל אנחנו חייבים לעצור ולחשוב על ההשלכות. בסוף ההיסטוריה והתרבות שלנו נכתבו על ידי אנשים דגולים, ואין בי טיפת ציניות כשאני אומר את המילה דגולים, וזה לרגע לא מכסה את העובדה שחלק לא מבוטל מהם גם עשה מעשים נוראיים. לא סתם חז"ל אמרו "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו", יש לא מעט מן המשותף בין יצר ליצירה. ולא משנה איזה יצר. ולא משנה איזה יצירה.

אז אפשר כמובן להשליך את זה על המתירנות המינית של החילונים או הפרוגרסיבם האמריקאי, אבל אותם שאלות עולות גם ביחס לדמויות במגזר והתשובה לדעתי היא זהה. אתם יכולים להפסיק לשמוע קרליבך, אבל אם נפסיק לשמוע כל מי שהושפע ממנו לא תישאר מוזיקה דתית. אפשר להפסיק ללמוד מהספרים של הרב ***** (מלאו בשם של רב שהטריד מינית או הורשע בשוחד), אבל נרצה או לא נרצה התלמידים שלו הם עדיין חלק משרשרת הפסיקה שלנו.

אז מה עמדתי לגבי עמוס עוז וארז דריגס? בכנות עדיין אין לי דעה, בכל זאת אחד מהם מת והשני טען שהוא עבר טיפול. האמת, גם בכלל לא בטוח שזו אותה דעה לגבי שניהם, סתם סמיכות המקרים היא שכרכה אותם יחד והטילה אותם לסדר היום הציבורי כשאלה אחת, אולי זה באמת שני מקרים שונים. שונים מאוד אפילו.

אבל הנקודה החשובה, וזה מה שהתחדד לי היום, שמבחן התוצאה גדול מהאדם הספציפי. אפשר להאשים את צ'רצ'יל בגזענות, אבל התרומה שלו להצלת העולם לא מוטלת בספק. אפשר להוקיע את משה דיין כגנב עתיקות ואת גנדי כמטריד מינית, ועדיין לשמוח שהם היו שם כדי להקים את המדינה שלנו ולהילחם עליה. אפשר, וצריך, להוקיע את מעשיו של עוז כלפי בתו, ועדיין להכיר בתרומתו הבלתי מעורערת לתרבות הישראלית.

כי אם לא נעשה את ההפרדה הזו, לא תישאר לנו תרבות ולא תישאר לנו היסטוריה.