ראיתי את יובל שמלא שזכה ב'נינג'ה ישראל 2021' ולא יכולתי שלא לחשוב על תלמיד שלי מישיבת שעלבים (כשהייתי שם מדריך חינוכי) עם הפרעות הקשב והריכוז שסירב לקחת את הריטלין בגלל שהכדור דיכא לו את התאבון ואת המצב רוח, והוא הגיע אליי עם דמעות, בכה ואמר לי: "אני פשוט לא מסוגל להיות כאן, בית ספר זה לא מקום בשבילי. אני סובל כאן! מה כבר יצא ממני?" וכמה הייתי נותן בשביל לתת לו להיפגש עם יובל שמלא ושיקרא שוב ושוב את הראיון שיפורסם איתו מחר בישראל היום: "במשך לא מעט שנים יובל שמלא היה ילד כועס. ילד עם בעיות קשב וריכוז ותלמיד בעייתי, שלא מצא את עצמו במסגרות המקובלות. 'בסוף כל שנה הייתי חוזר הביתה עם התעודה ומת מפחד מהרגע שבו אמא שלי תקרא אותה. כיתה ו' היתה הכי נוראית עבורי. ביום האחרון ללימודים נתתי לה את התעודה, והיא הסתכלה עלי ואמרה: 'יובל, תראה איזה יופי, השתפרת בשיעורי אנגלית. עכשיו הולכים לחגוג ולאכול סושי'. הייתי בשוק, אבל זה היה רגע מדהים, כי היא נתנה לי תחושה שאני יכול להשתפר בכל דבר. כשאתה ילד ואומרים לך רק את הדברים שאתה לא טוב בהם, זה מתסכל מאוד". אז אני לא מכיר באופן אישי את אמא של יובל שמלא, אבל הלוואי על עוד הורים כזו גישה בריאה ונכונה שמצמיחה את הילדים שלהם גם אם הם לא הביאו עשיריות ותשיעיות. גם אם לא קוראים להם יובל שמלא והם לא יזכו ב'נינג'ה ישראל' * ואם חושבים על זה אז נדמה לי שאחת מהבעיות של ילדים נוטלי ריטלין היא שתמיד חובת ההוכחה מוטלת עליהם. פעם אחת בכיתה ו' בבית ספר תלמיד שלי שנוטל קבוע ריטלין התפרץ והשתולל לאחר שתלמיד אחר זרק לו תגובה ארסית ומעליבה במיוחד שקשורה לאמו. התגובה הראשונה שלי הייתה: נו, מה הפלא, הילד שכח לקחת ריטלין, ברור שהוא איבד את זה לגמרי. אחרי שקראתי לו להגיע אליי לבירור שאלתי אותו: "תגיד ת'אמת, לא לקחת את הכדור נכון"? והוא רק הסתכל עליי באכזבה ואמר לי: "שתדע לך שבכל פעם שמישהו פוגע בי אני מרגיש שאני נפגע פעמיים: פעם אחת בגלל הפגיעה עצמה ופעם אחת בגלל שאף אחד לא מאמין לי שבאמת נפגעתי וישר מקשרים את זה לריטלין. אז רק שתדע שלקחתי את הכדור וזה לא קשור לזה ואם אני אגיד לך את מה שהוא אמר לי תבין שכל אחד אחר, עם ריטלין או בלי ריטלין, היה מגיב ככה". ואז הוא אמר לי את המילים הכול כך נוראיות שנאמרו על אמא שלו ופגעו לו בדיוק באחת מהנקודות הרגישות ביותר והרגשתי בושה כל כך גדולה על זה שישר לקחתי את הזכות הטבעית שלו להיפגע למקום הנוח והמוכר של קשירת ההתנהגות שלו לריטלין. כאבתי את כאבו שהתגובה הטבעית והראשונה שיצא לי לשמוע מצד הרבה מורים היא שהם אומרים לילדי הריטלין: "לקחת את הכדור?" במקום להגיד להם: "תגיד, מה באמת פגע בך"? * ואיזה חבל זה שאנחנו צריכים לחכות עד שתגיע דמות כמו גיל שמלא ותיטע את האמונה בליבותיהם של אלפי ילדים מתוסכלים שמרגישים שהם הולכים לאיבוד ונופלים בין הכיסאות במערכת שלמרות שהתקדמה בצעדי ענק ועשתה שיפור משמעותי מלפני שנים, עדיין יכולה להעמיד למול תלמידים אלו מראה של ציונים ולשקף להם מבעדה את הדימוי העצמי שלהם שסובל מתחושה שמה שהם לא יעשו הם אף פעם לא יהיו מספיק טובים כמו החברים האחרים שלהם שלא מתמודדים עם הפרעות קשב וריכוז כי הציונים החלשים שלהם מדברים בעד עצמם ובעיקר כי הם לא מסוגלים לשבת כמה דקות ברצף מבלי להפעיל את כל העולם ואשתו. אז בשם עשרות אלפי ילדים שסובלים מקשב וריכוז לאורך הדורות, תודה לך גיל שמלא על ההשראה ועל האמונה שאפשר להגיע לפסגה גם אם קשה לכם ללמוד למבחנים כמו ילדי מעבדה, גם אם יש לכם קשב וריכוז.