שלום, קוראים לי חיה כהן ולו רק הייתי יכולה, הייתי מעדיפה לא להצטרך לכתוב את המכתב הזה בכלל. אני יושבת בחדר שלי, על כיסא נמוך ועם חולצה קרועה, כותבת ודמעות של כאב גדול ומבוכה זולגות מעיניי ומרטיבות את הדף.
חשבתי שהתרגלתי לכאב ולפחד כשליוויתי את בעלי, הרב יום טוב כהן, ב-12 השנים האחרונות לאחר שחלה. חשבתי שהכי כואב ומפחיד זה כריתת הרגליים שעבר והותירה אותו נכה על כיסא גלגלים, אבל הוא לא התייאש, גם על מיטת בית החולים וגם בכיסא הגלגלים הוא המשיך להיות ראש המשפחה, שדואג לילדים, לפרנסה ולא מוותר על לימוד התורה.
חשבתי שהתרגלתי לכאב ולפחד כשעבר כריתה של העין שלו ונותר עם עין אחת בלבד, אבל גם אז הוא נותר איתן ויציב, מנווט את הבית שלנו וכשחלה בקורונה, חששתי מהגרוע מכל, אבל גם ממנה הוא הצליח לצאת למרות מחלות הרקע הרבות.
רק שאז הגיע הזיהום הנורא ביד. אחרי שעברנו יחד את כריתת הרגליים, את העין, את הקורונה, חשבתי שמדובר בעוד זיהום אחד שיעבור כלעומת שבא, אבל לא. בעלי הצדיק, שגם ממיטת חוליו בבית החולים דאג לנו, טיפל בחשבונות ולמד בכל רגע שבו הכאב הרפה מעט, נפטר והותיר אותי עם עוד ארבעה ילדים שבורים בבית.
ברגע אחד הפכתי להיות אמא ואבא. אני עוד לא יודעת איך אתמודד עם הלבד, אבל אני יודעת שיש לי ארבעה ילדים לחתן ובלב קרוע ובדמעות רותחות אני מבויישת אפילו לכתוב, אבל מתחננת, אנא תעזרו לי. אנא אל תותירו אותנו לעמוד מנגד אחרי 12 שנה של טיפולים רפואיים, של אבא שלא יכול לעבוד ואמא שמלווה אותו לטיפולים רפואיים, נותרתי בלי אפשרות לחתן את ילדיי שהפכו בשבוע האחרון ליתומים טריים.
עכשיו כל מה שאני רוצה זה שהם יוכלו להקים בתים יפים וטובים, כרגע זו נראית משימה בלתי אפשרית ולכן למרות הבושה החלטתי לבקש עזרה. כל שקל יכול לעשות את ההבדל.
אני מברכת כל אחד ואחד מהתורמים שלעולם לא ידע צער כזה, שלעולם לא יצטרך להתלבט בין חלב ללחם במכולת ושתזכו לשפע של בריאות, נחת וכל הברכות.