חנה כהן־אלורו
חנה כהן־אלורו צילום: לירון מולדובן

התחלה/ בתענית אסתר לפני 36 שנה בדיוק, "לכן קראו לי חנה־הדסה". הבת השלישית מתוך ארבע בנות, "הכי כיף בנות, אנחנו רביעייה מלוכדת".

אבא/ שי בר־לב (60), במקצועו ארכיטקט תוכנה. "אבא הוא עקשן אבל בקטע טוב של המילה, אחד כזה שיהפוך עולמות ולא ירים ידיים. לא משנה איפה אני אהיה, אם אצטרך הוא יבוא בשבילי עד קצה העולם. אנחנו מדברים המון בטלפון. דמות משמעותית בחיים שלי. סלע של יציבות".

אמא/ רבקה בר־לב (60), מנהלת מרפאת שיניים בירושלים. "אמא גדלה בארצות הברית בבית ציוני נלהב ובגיל 19 עלתה לארץ, כשהיא משאירה מאחוריה חיים נוחים ומשפחה. היא כוח שמניף לי את הכנפיים, היא הדרייב שלי. בעלת כוח בלתי נדלה, כל הזמן צומחת וגדלה. מלאה תמיד בכוח חיים".

מעלה אדומים/ נולדה בחיפה ובגיל ארבע עברה עם משפחתה למעלה אדומים. "נולדתי בשכונת נווה שאנן בחיפה. אבא למד בטכניון וכשסיים את התואר עברנו למעלה אדומים, שם העברתי את ילדותי".

החרם/ לאורך שנות ילדותה חוותה חרם ונידוי חברתי מתמשך. "הגעתי לכיתה עם דינמיקה מסוימת ומהר מאוד הפכתי לילדה מוחרמת. לא דיברו איתי וכמעט לא ישבו לידי. הייתי לבד עם עצמי בכיתה ובהפסקות. עברתי שנים של גיהינום, ולצערי היו מורות שהחריפו את המצב. בחוויה שלי הייתי בטוחה שאני בן אדם בלתי נסבל".

נעולה/ "בבת מצווה קיבלתי מאחת החברות מתנה עטופה בנייר מנצנץ. בהתרגשות הורדתי עטיפה ועוד עטיפה ובסוף מצאתי שם רק פתק שכתוב בו: 'אני שונאת אותך'. ביום אחר נעלו אותי בתא השירותים וזרקו עליי נייר טואלט רטוב". היא זוכרת לטובה את המחנכת מכיתה ד', שקלטה את הנידוי ועשתה לבנות שיחת נזיפה. "היא הייתה קרן האור הקטנה שלי".

החבורה/ "הנס שלי היה הבנים מהשכונה שהתחברתי אליהם והפכנו לסוג של חבורה. אחרי הצהריים היינו משחקים יחד כדורגל, כדורסל, מדורות. באותן שנים הם היו החברים שלי".

תובנה/ "רק בפרספקטיבה של שנים הצלחתי לקלוט את העוצמה של מה שעברתי כילדה. עברתי כברת דרך מאז. אני מאמינה שזה המסע שהייתי צריכה לעבור כדי להיות מי שאני. כשאני חושבת היום על מה שעברתי, אני אומרת לעצמי שלא ייאמן איך הפכתי את הפחם הזה ליהלומים".

אולפנה/ אולפנה לאומנויות בירושלים. "נקודת המפנה בחיים שלי. במבחן הכניסה הם פשוט עפו עליי. הם קיבלו אותי בלי למצמץ וזה היה בשבילי משהו חדש ומרגש. בכלל, אני שחקנית בנשמה ואני מחוברת לעולם התיאטרון והמחול ולכן האולפנה כל כך התאימה לי".

פורחת/ "בהמון רבדים פרחתי באולפנה. יצרתי, הופעתי, היה לי מקום, היו לי חברות. עד היום אני מלאת הערכה לצוות החינוכי שם. זכיתי למורים מדהימים. למשל, השיעורים עם הרב מיכאל סיטבון שנחקקו בנשמה שלי. מדובר בתלמיד חכם נדיר מסוגו. יש משפטים מהשיעורים שלו שהולכים איתי עד היום".

לנשמה/ "בשעות הצהריים והערב שאחרי האולפנה הלכתי ללמוד תורה במכון אורה, לשיעורים של הרב יהושע צוקרמן, למלווה מלכה בנחלאות ועוד. תמיד מאוד חיפשתי תורה. זה משך את הנפש שלי. עד היום זה הלב שלי, שם אני מונחת. במהות הכי עמוקה שלי אני מחוברת לשם".

שירות לאומי/ במדרשה ליהדות במצפה רמון. "נכנסנו ללמד יהדות בבתי ספר חילוניים. ביום הראשון שהגעתי לשירות פגשתי את רועי, המנהל האדמיניסטרטיבי של המדרשה. ראיתי אותו והבנתי מיד שהוא יהיה בעלי. אני לא בחרתי בו, זו הייתה ידיעה פנימית עמוקה, זה פשוט היה ברור לי שהוא האחד". בסופה של אותה שנה הם אכן נישאו.

החצי השני/ רועי (47), מורה ליוגה ועובד באמדוקס בשדרות. "יש שורה בשיר של להקת עלמא: 'ראיתי אותך - ראיתי בית'. הוא הבית שלי, הוא השמש, המאור הגדול, החברותא שלי, השקט והאדמה שלי. זוכרת אחרי שהתחתנו את ההרגשה שיש לי מקום בעולם. הוא משרה עליי כוח. הוא שורש הנשמה שלי".

הנחת/ שישה. אמציה (15), מלאכי־יצחק (14), חושן־אהרן (11), הבת יערה (9), אוהב־ישראל (7) וקרני בת חמישה חודשים. "הם חלק מהמסע שלי בעולם הזה, השותפים שלי לדרך. הם חלק בלתי נפרד ממי שאני והמקור הבלתי נגמר לחומרים למופעים שלי, לכעסים ולצחוק. הם מרכז החיים שלי".

היהודי הנודד/ כזוג צעיר הם נעו ונדו בין יישובים וקהילות ברחבי הארץ, החל ממצפה רמון, ירושלים, צפת, מעון, בר יוחאי, מושב יושיביה ועוד. "עברנו גלגולים בדרך להגדיר את עצמנו. גרנו בקהילות של חוזרים בתשובה ובערים וביישובים, אבל הרגשנו תלושים. רצינו שהילדים שלנו יהיו חלק וירגישו שייכות, ובסוף הגענו לקהילה דתית בשוקדה בעוטף עזה, ששוכנת בתחומי המועצה האזורית שדות נגב. מיד הרגשנו שהגענו הביתה".

הביתה/ "זכינו לקהילה מהממת של אנשים שמתעסקים כל הזמן באיך לעשות טוב לזולת. המושב יפהפה והטרוגני, אין שבלוניות, כל תושב יכול להיות מי שהוא מתוך כבוד הדדי. אנחנו בעצמנו לא שייכים לשום משבצת, כך שזה מאוד התאים לנו".

מי אני/ "באיזשהו שלב החלטתי ללכת עם החלום לעלות לבמה והתחלתי ללמוד בבית ספר לתיאטרון, כשאני אמא לשני ילדים קטנים. ממש מסרתי את הנפש ללמוד שם". במקביל ביימה הפקות לפורים ומופעי סוף שנה לתלמידות בבתי ספר דתיים. "עברתי תהליך מטורף איתן". כשעברו לצפון, למדה תואר בחינוך מיוחד ובפסיכולוגיה במכללת צפת ועבדה באולפנה במירון ובאולפנה בצפת.

לוקחת מיקרופון/ "הרצון להופיע התחיל להתגבר בי, הרגשתי שיש לי מה להגיד לעולם. ערב אחד השתתפתי בערב לימוד נשי בבר יוחאי, וכשהרבנית שאלה מי רוצה לספר לנו על נס שקרה, אני לא ראיתי את הנס אלא את המיקרופון המושט לכיוון שלי. עליתי לבמה והתחלתי לספר על שידוך שעשיתי, אבל זה היה מלווה בצחוק והומור. מאז זה הפך לפינה הקבועה שלי בשיעור". התגובות לאותה פינה היו נלהבות ודחפו אותה אל קדמת הבמה. "אמרו לי: את כל כך מחזקת ומשמחת, את חייבת להופיע".

מקימה תיאטרון/ "למרות שהייתי חסרת ביטחון ולא האמנתי בעצמי, לאט לאט זה הלך והתעצם. הלכתי לאימון עסקי ולאימון אישי ועברתי סוג של לידה מחדש". לפני חמש שנים, יחד עם אחותה דינה גבריאלי, הקימה את תיאטרון 'אחיות במה'. יחד הן כתבו מופע לנשים ויצאו לאור. "מההתחלה הייתה לנו סייעתא דשמיא מטורפת. התחלנו להופיע בכנס בניין שלם, בכנס פנימה, בערבי נשים. כל הדלתות נפתחו לנו. במקביל התחלתי גם להופיע לבד. הרגשתי שאני במקום הנכון".

משתפת/ גם הפייסבוק פתח לה דלת. "נכנסתי לעולם הרשתות החברתיות, למדתי את השפה של הדיגיטל והתחלתי לשתף בחוויות מהחיים, ילדים, כביסות, היריון. מהר מאוד הבנתי כמה זה מהדהד וראיתי שיש באז לכתיבה שלי. היום יש לי אלפי עוקבים ותגובות, ואפילו מדי פעם פרנסה מגיעה משם".

לא סטנדאפיסטית/ בימי הקורונה מופיעה באינטנסיביות דרך הזום. "טפו טפו, מופע רודף מופע. במיוחד בימים אלו לקראת פורים. במופע אני מדברת על החיים, על גיל ההתבגרות, יחסי אמא ובת, חינוך, קורונה. צוחקת אבל תמיד מכניסה גם עומק וערכים, דיבור על עבודת השם ואמונה. אני לא אוהבת שמכנים אותי סטנדאפיסטית כי אני לא באה רק לזרוק פאנצ'ים ולרדת על הקהל בציניות, זה לא אני. בסוף אני מאמינה שיש לי שליחות לעשות טוב בעולם ולשמח אנשים".

שקט, ישנים/ "את מוצאת את עצמך באמצע מופע דרך הזום לפעמים מול נשים שנרדמות על הספה בבית והשאירו מצלמה פתוחה ואין לך איך להעיר אותן. וכל המופע את רואה אישה מנמנמת מולך ומצד אחד זה יכול לבאס ולהוריד את הביטחון, ומצד שני אני אומרת לעצמי: חנה, תראי איזה יופי, יש נשים שאת מצחיקה ויש נשים שאת דואגת להשלמת שעות השינה שלהן, כל אחת לפי מה שחסר לה".

ערב משפחתי/ לעיתים מופע הזום הופך למופע משפחתי, "אני באה להופיע לנשים, ובסוף מוצאת את עצמי בתוך סלון משפחתי עם עשיריית ילדים בפיג'מה אחרי מקלחת עם מוצץ ובקבוק וכולם יושבים בסלון ומסתכלים עליי. אז ישר אני אומרת להם בטון סמכותי ללכת לישון אבל הם מסתכלים עליי ונקרעים מצחוק. ממש כמו עם הילדים שלי. הלו, למיטות".

חסידות/ "לפני 11 שנה התרחקתי קצת מריבונו של עולם ואז פגשתי את התורה של רבי נחמן מברסלב, שאמר "ההתרחקות כל כולה התקרבות". הבנתי שכל הריחוק הזה שלי הוא כדי להתקרב יותר לקב"ה והתחלתי ללמוד עם רועי חסידות, רבי נחמן, וזה פגש את הלב שלי. רבי נחמן נותן כלים להיות עובדת ה'. מדבר המון על עצבות, התמודדות עם היצר הרע ואתגרים של היומיום. הוא בעצם מדבר אליי, ונותן שפה וכלים לחיים".

מלמדת/ "באותו זמן הגעתי למדרשה וביקשו שאעביר שיעור לבנות. זה היה לפני ראש השנה ודיברתי על המלכת ה' בעולם. הבנות עפו על השיעור וגם אני כל כך נהניתי ללמד. מאז אני מלמדת במדרשת מבראשית של הרב ישי פרויליכט במכללת חמדת הדרום ואצל הרב עוזי ביננפלד במדרשת אורות עציון".

חנה מדברת/ שיעורי החסידות שלה נקראים 'חנה מדברת על ליבה', "כי אני מלמדת את התורה מתוך החיים עצמם. אני מרגישה שחלק מהמשימה שלי זה להדהד את האהבה לקב"ה. אני אומרת את האמת שלי וזה נוגע וזה כל כך מרגש. זכינו ויש לנו בנות מהממות, חוקרות ועמוקות. אני אוהבת את המפגש איתן. זה חתיכת דבר לבחור לעבוד את השם ואני פשוט נדהמת מהן בכל פעם מחדש".

אם זה לא היה המסלול/ "אני חושבת שהייתי רוצה להיות מיילדת, הבעיה שיש לי פחד ממחטים".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב/ מאוד תלוי בלו"ז לאותו יום מבחינת הופעות ונסיעות והאם יש סגר או לא. לרוב קמה סביב השעה שבע בבוקר והולכת לישון באחת או בשתיים בלילה, "מכורה לשעות השקטות של הלילה".

פלייליסט/ "יש בי מיקס של קצוות. אוהבת ניגונים חסידיים הכי כבדים שיש של ויז'ניץ וקרלין וכאלה שמצליחים לגעת לי בנשמה, אבל גם רוחמה בן יוסף, אודהליה ברלין, ישי ריבו, חנן בן ארי, הביטלס וטראנסים. הכול מהכול".

השבת שלי/ "נקודת העוגן של השבוע. זמן של דימום מנועים והתכנסות פנימה".

דמות מופת/ "אלישע בן אבויה. יש משהו בדמות ובתורה שהוא הביא לעולם שנוגעת בנימי נשמתי, במאבק התמידי שקיים בי בין הכפירה לאמונה, בתהייה ובחיפוש".

מפחיד אותי/ "וואי, הכול".

משאלה/ "הייתי שמחה שהיינו מקבלים זה את זה כמו שאנחנו, ורואים את הטוב שבאחר".

כשאהיה גדולה/ "עוד לא יודעת, מצפה לגלות לאן ה' עוד יגלגל ויוביל אותי".

לתגובות:rivki@besheva.co.il

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו