"קשה לנו, השמאלנים, העניין הזה. הוא הנסיך הזהוב שלנו". עמוס עוז ז"ל
"קשה לנו, השמאלנים, העניין הזה. הוא הנסיך הזהוב שלנו". עמוס עוז ז"לצילום: תומר נאוברג, פלאש 90

הציטוט הבא מגיליון 'הארץ' של יום ראשון השבוע מביא בקליפת אגוז את הסיפור כולו: "עוז האב, מגדולי הסופרים בארצנו שגם זכה להכרה עולמית והוזכר תדיר, עד מותו בסתיו 2018, כמועמד אפשרי לפרס נובל לספרות — היה יותר מסופר. הוא היה סמל למחנה השלום. בהינתן הדברים, הגילוי של בתו הביא לשברון לב קולקטיבי".

את המילים המשתפכות הללו כתבה גילי איזיקוביץ', כתבת הספרות של העיתון. ליבה של איזיקוביץ' נשבר נוכח הטענות שפורסמו נגד הסופר המוערך עמוס עוז ז"ל, לפיהן הוא היה אב מכה שהתעלל בבתו, הסופרת המוערכת גם היא, גליה עוז. מי שחשפה את הסיפור היא עוז עצמה, בספרה החדש 'דבר שמתחפש לאהבה', שבו היא מתארת באופן אוטוביוגרפי את מסכת ההתעללויות, ההשפלות והקללות שספגה מאביה במשך השנים. העדות הזאת, שהיא עדות מכלי ראשון, זכתה לתגובות מסויגות משאר בני משפחת עוז, שלא שללו לחלוטין את הדברים אלא טענו כי הם מכירים אבא אחר וחוויות אחרות. הבן הצעיר, דניאל עוז, הודה כי "יש בדברים גרעין של אמת". לדידה של איזיקוביץ' הסיפור לא צריך לעורר ביקורת או גינויים חריפים, לא יביא למחלוקת באשר להנצחתו של הסופר הנערץ ולא יטיל כתם במעמדו הבלתי מעורער כ"סמל מחנה השלום" שהיה "יותר מסופר". היא ושכמותה, לדבריה, רק סובלים משברון לב בעקבות הסיפור.

העובדות בפרשת האב המכה כן־או־לא עמוס עוז פחות רלוונטיות. העיתון שאתם אוחזים בידיכם אינו צהובון, ופרשיות משפחתיות לא פתורות אינן חלק מסדר היום שלו. מה שכן עומד על סדר היום, לא בפעם הראשונה וכנראה גם לא האחרונה, הוא הדו־פרצופיות השיטתית של מחנה השמאל הישראלי. הטענות הקשות על התעללותו של עוז בבתו, שנויות במחלוקת ככל שיהיו, זכו לשתיקה רועמת של מחנה חסידיו באליטות. מי שבמשך שנים כיהן כאדמו"ר הבלתי מעורער של השמאל, שהיה המותג המוביל של "אנשי הרוח" מאותו מחנה שקבעו סדר יום ותהליכים במדינת ישראל בהינף מקלדת, זכה למעטפת מגוננת גם אחרי מותו.

"לסגור חשבון עם אב ומפעל חייו אחרי מותו הוא צעד בעייתי, ובמידה לא פחותה לא הוגן ואכזרי", צייצה בעקבות הפרסומים שירה מרגלית, אשת עסקים בתחום התקשורת והפרסום, "כאבה אותנטי ובכל זאת, המעשה שלה בעייתי ולא נוח". האם אותה תחושה של אי־נוחות צמררה את משתתפי הלינץ' ההמוני שנעשה בשר רחבעם זאבי ז"ל בעקבות התחקיר שפורסם אחרי מותו בתוכנית עובדה? את מחנה השמאל הרחב לא הטרידה אז העובדה שזאבי אינו בין החיים ואינו יכול להגן על שמו הטוב מול האשמות פליליות חמורות נגדו. התחקיר פורסם, שמו של זאבי הוכפש, ומחנה מתנגדי זאבי דואג ללבות את האש מדי שנה בהתעלמות מהאזכרה הממלכתית לזכרו בכנסת ובמאבק מתמיד בפעולות להנצחתו.

ההאשמות נגד עוז, על אף שאולי אינן חמורות באותה מידה, ירדו מסדר היום בתוך ימים ספורים. כמה כתבות שמביאות את גרסאות בני המשפחה, מעט ראיונות רדיו תקיפים יותר ותו לא. כמעט אפס תגובות של דמויות משמעותיות, בלי הוקעה ואף בלי הצבת סימני שאלה מעל דמותו של המשיח מהשמאל. בין הבודדים שגילו אומץ בפרשה היה סופר הילדים יהודה אטלס, ידידה של הבת גליה עוז, שהביע תמיכה בה בריאיון בגלי צה"ל והודה כי "ידעתי על הסיפורים הללו. קשה לנו, השמאלנים, העניין הזה. עמוס עוז הוא הנסיך הזהוב שלנו, אבל כנראה שגם לירח יש צד אפל". אליו הצטרף הסופר מתן חרמוני, שכתב בחשבון הפייסבוק שלו: "יש דברים שהם בלתי נסלחים ואין עליהם התיישנות. צריך לכתוב מחדש את תולדות הספרות העברית, וכל מי שעוסק בספרות ומתבטא כרגע בנוגע לעניינים ציבוריים אחרים, מנסה להסיט את המבט ממחזה האימים שמתרחש עכשיו".

ההצטדקות שבשתיקה על טענות אחרי פטירתו של אדם אינה הצביעות היחידה שמגלה מחנה השמאל בסלקטיביות שלו כלפי דמויות ציבוריות. גם ההעצמה של המתרחש בחדרי חדרים של אישי ציבור, ופלישה למרחב הפרטי של הקשרים המשפחתיים שהם מנהלים, נתונות לשיקול דעתה של האליטה הזאת. אם במקרה של עוז מושכים אנשי השמאל ידיהם מלחטט בקרביים של יחסי אב ובתו, הרי שכשמדובר בבנימין נתניהו הגישה היא שהכול מותרין.

אחד הפרקים הפיקנטיים בביוגרפיה שחיבר העיתונאי בן כספית על בנימין נתניהו, פרק שזכה להדים ופרסום תקשורתי, הוא פרשת יחסיו עם בתו מנישואיו הקודמים. נועה רוט (נתניהו) חזרה בתשובה, נישאה והקימה משפחה, שעמה היא מתגוררת בשכונת מאה שערים. בספרו 'נתניהו, ביוגרפיה', שיצא לאור ב־2018, מגולל כספית באריכות כיצד לכאורה ניתק נתניהו את הקשר עם הבת נועה מנישואיו הקודמים, בעקבות נישואיו לאשתו הנוכחית, שרה. כספית טוען כי נתניהו ניסה להסתיר את נועה מעיני הציבור, לא תמך בה ולא שמר על קשר עם ילדיה, נכדיו. בלשכת ראש הממשלה טענו בתוקף כי הסיפור שהציג כספית מנותק מהמציאות וכי נועה ומשפחתה מבקרים באופן קבוע במעון ראש הממשלה. מבחינת כספית, גם טענות קלושות על קשר קר ומרוחק בין נתניהו האב לבתו ראויות לעיסוק נרחב בביוגרפיה שכתב אודותיו. נותר רק לצפות לביוגרפיה הבאה שתצא על עמוס עוז ז"ל, ולאתר בין דפיה את הפרק על יחסיו עם בתו גליה.

מדע מה שתשיב

המרצה לסוציולוגיה הציגה את תוצאות המחקרים שמצביעים על כך שהחרדים הם פלח האוכלוסייה המאושר ביותר ביחס לשאר חלקי החברה. הנתון הזה כנראה לא עבר למרצה חלק בגרון, שכן היא מיהרה להוסיף במלמול מבטל שווידאה שיישמע באוזני הסטודנטים: "טוב, זה לא שהם יכולים לומר משהו אחר". הסטודנטית ריבי אדלמן לא אהבה את מה ששמעה, אבל לא הצליחה לשלוף תשובה הולמת באותו רגע. זה מה שקרה לאדלמן גם בקורס אנתרופולוגיה, שבו נטען באוזניה כי איסור אכילת חזיר נולד כצורך אקולוגי בתקופה שבה היו עם ישראל נוודים במדבר, ואי אכילת החזיר, כמו גם הארנבת, אינם צו אלוקי אלא תוצאה של נסיבות סביבתיות.

אדלמן, סטודנטית שנה ב' למדעי החברה באוניברסיטה העברית בירושלים, נתקלה בסיטואציות הללו שוב ושוב במהלך שנת לימודיה הראשונה. היא בת 22, בוגרת אולפנת הרב בהר"ן, שעברה מסלול תורני עשיר בטרם הגיעה לאקדמיה – מכון אורה, מדרשת אוריה והמדרשה במצפה רמון מילאו את הרזומה שלה לפני שעברה בשערי האוניברסיטה. למרות כל המטען שהביאה איתה, ההתמודדות בתוככי הקמפוס הייתה קשה עד בלתי אפשרית: "במהלך השנה ראיתי יותר ויותר איך בקורסים מזכירים את הנקודה היהודית בצורה מזלזלת, מציגים טענות שנשמעות אובייקטיביות ומנומקות אבל סותרות את כל מה שאני מכירה על היהדות".

הדילמות היו לא רק מול המרצים, אלא גם מול ההוויה הסטודנטיאלית. כך למשל, מספרת אדלמן, כמה דקות לפני תחילת השיעור הזמינה אותה חברתה למסיבת חנוכה של אגודת הסטודנטים שבה מתקיימת חלוקת סופגניות. אלא שבמסיבה הזאת נחגג לא רק חג החנוכה אלא גם חג המולד, ובמקביל להדלקת החנוכייה מודלק גם עץ אשוח. "אני צריכה לקבל החלטה בזמן אמת תוך כמה שניות. מצד אחד החברות מזמינות לבוא, מוזר ולא נעים להישאר לבד, אני גם לא מצליחה להמציא תירוץ מתאים. ברור לי שזה לא מתאים לי, מצד שני אני לא רוצה לפגוע".

התלבטויות מהסוג הזה נקרו על דרכה לאורך כל הדרך, ואדלמן הבינה שיש פה חלל שחייב לקבל מענה. "בהרבה מקרים לא ידעתי איך לפעול, איך גם לנהוג לפי היהדות וגם לא לפגוע במי שסביבי. עולות שאלות בזמן אמת ואין לי יכולת להשיג רב תוך כמה שניות. וגם אם יש רב שאפשר להתקשר אליו, יש שאלות שעולות מתוך מה שנאמר לנו בשיעורים שלא כל רב יכול לענות עליהן, אלא מי שמצוי בשפה ובסגנון האקדמי. צריך לדבר בצורה אמפירית, מדידה, ביקורתית, לתת הוכחות. תשובה יפה לא תמיד מספיקה פה. הרגשתי שיש פה שאלות טובות שצריכות מענה מתאים".

אדלמן ביקשה להעביר את השנים הבאות באקדמיה כשהיא מוכנה לכתחילה לכל התמודדות, ולא לחיות מהיד לפה בפן הרוחני. היא גם קלטה הדים מהסביבה שאותתו לה שהיא אינה הדתייה היחידה שחשה את הצורך הזה. "הבנתי שמעבר לצורך לדעת לתת תשובות לשאלות שמתגלגלות לפתחנו, יש ביוזמה כזאת גם תועלת חברתית: אנחנו למשל שלוש דתיות יחידות בתוך קבוצה של מאה סטודנטים חילונים לסוציולוגיה. בכל פקולטה יש עוד הרבה דתיים בודדים ותלושים שמתמודדים לבד, בייחוד במדעי החברה והרוח. קשה מאוד להתמודד לבד, כך שאם אצור מסגרת תורנית משותפת לכולם זה ייתן גם חיזוק חברתי, נוכל להחליף חוויות וטיפים איך להתמודד ולחזק זה את זה".

היוזמה קרמה עור וגידים, ומזה חצי שנה מתקיימת תוכנית 'מדעורייתא', שבמסגרתה ניתן שיעור שבועי - כרגע דרך הזום - לסטודנטים דתיים באוניברסיטה העברית. בכל שבוע מעביר שיעור רב אחר, כזה שמצוי בחומר ומסוגל לתת תשובות מתאימות לאתגרי האקדמיה. ברשימת התפוצה של אדלמן לשיעורים הללו חברים כ־80 סטודנטים, והיא מבקשת להרחיב את המעגלים גם למוסדות אקדמיים נוספים. לדבריה, על אף שהשנה האקדמית מתנהלת בלמידה מרחוק, ההערות שנשמעות בקורסים ודורשות מענה עוברות גם דרך הזום, ולכן השיעורים הללו חיוניים.

מי שנתן גב, סיוע וליווי ליוזמה של אדלמן הוא 'איגוד בתי המדרש התורניים באקדמיה' והעומד בראשו שמוליק וינברגר. וינברגר הכיר במצוקת הסטודנטים הדתיים כבר לפני כשנה, והאיגוד בראשותו מעודד ומפתח יוזמות שיסייעו למסיימי הישיבות, המדרשות והחינוך הדתי בכלל לצלוח את שנות האקדמיה בלי לפגום בפן הרוחני. ביום שלישי כ"ה באדר מקיים האיגוד כנס וירטואלי שבו יוצגו מסלולים תורניים שונים שניתן לשלבם עם הלימודים האקדמיים והם מעניקים מעטפת רוחנית וחברתית. את הצורך העז מהשטח למענה תורני שכזה חש וינברגר היטב בהודעה שקיבל לאחרונה מסטודנט דתי בזו הלשון: "איפה אתם? איפה??? אני הולך ומתייבש מבפנים! הולך וקמל! איפה כל עולם היהדות? למה אף אחד לא עומד לצידי? מה ביקשתי, להיות יהודי כשר? העיקר עולם הישיבות מלא בסיסמאות, כשזה מגיע לפרקטיקה - כולם נעלמים". הסטודנט הזועק פנה לאיגוד והשתלב באחד מבתי המדרש הירושלמיים לסטודנטים. וינברגר ואיגוד בתי המדרש פועלים לכך שלא רק לסיפור הזה יהיה סוף טוב.

לתגובות: [email protected]