ד"ר מאיר סיידלר
ד"ר מאיר סיידלר ללא קרדיט צילום

בריאיון ל־N12 בשבוע שעבר הצליח יו"ר מפלגת הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ' לשמור על האיזון הנכון, לטעמי, בין יושרה ועקרונות אידיאולוגיים מחד ובין צרכים אלקטורליים מאידך – לא דבר של מה בכך בתקופת בחירות.

עם זאת, ברצוני להצביע על נקודה אחת שנראתה בעיניי כהחמצה. במענה לשאלה על עמדתו בסוגיית הלהט"ב פתח סמוטריץ' בסוג של מחאה על ה"אובססיה... שאין כמעט ריאיון שלא שואלים פוליטיקאי דתי על הנושא הזה", והמשיך באמירה המפתיעה כי מדובר ב"סוגיה כל כך שולית" עד שלא ברור למה מעלים אותה כל פעם.

אף כי בהמשך הוא הביע עמדה ברורה למדי כלפי תופעת הלהט"ב, האמירה שמדובר ב"סוגיה שולית" איננה במקום. כמו כולנו, הרי גם סמוטריץ' יודע שמדובר בפיל שעומד באמצע הסלון. סוגיית הלהט"ב כל כך מרכזית ונפיצה, עד שנוכח שדה המוקשים הטמון בה יו"ר מפלגת הציונות הדתית לא מצא פתרון אחר מאשר להגדירה כשולית.

מאז הכישלון המהדהד של מפלגת נעם לתפוס את השור הלהט"בי בקרניו חזרו רבים מאיתנו, תוך ליקוק הפצעים, לטקטיקת השושו. הכי טוב להימנע מלדבר על זה. ננהל קרבות בלימה, לא יותר. כישלון הקמפיין של נעם נבע להערכתי הן מאופייה ה"סקטוריאלי בתוך סקטוריאלי" של מפלגה זו והן מחוסר מודעות למורכבות הבעיה: מצד אחד, אנחנו ערים יותר ויותר למצוקת הפרט, היחיד בעל הנטייה החד־מינית שהוא לא בחר בה. מצד שני אנחנו מסרבים לפתור את מצוקתם של יחידים באמצעות להט"ביזציה של החברה כולה, שפירושה חינוך מחדש של כל החברה כולה ושינוי הגדרת המשפחה.

פרט למורכבות זו – ההתחשבות הנדרשת ביחידים אל מול צורכי הכלל – קיימת, לא נעים להודות בכך, עוד סיבה להימנעותנו לעסוק בסוגיית הלהט"ב: אנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם. וכנראה יש ממה. לארגוני הלהט"ב יש היום כוח רב, ובפרט אנשי ציבור לא יודעים מאיפה זה יכול לנחות עליהם. זו המציאות.

אולם טקטיקת השושו הנובעת משתי סיבות אלה – מורכבות הסוגיה הלהט"בית מחד והפחד מפני הזרוע הארוכה של תנועת הלהט"ב מאידך – נועדה לכישלון. כשם שעל ארץ ישראל ועל בית המשפט העליון אי אפשר להיאבק רק מתחת לרדאר, כך אי אפשר לנהל את המאבק בלהט"ביזציה של החברה רק מתחת לרדאר, בשושו.

הצורך לנהל את המערכה בגלוי נובע מהעובדה שבהעדר קול ציבורי נגדי, התפיסה הלהט"בית כובשת כמעט באין מפריע יעד אחר יעד. לית אתר פנוי מינה: בצה"ל, בבתי המשפט, בשלטון המקומי (הורה 1 והורה 2, אפילו בעיריית ירושלים), בפרסומות של חברות ציבוריות ופרטיות (כמו חברת החשמל, חברות ביטוח ועוד), והכי מפחיד (ומזה כן צריך לפחד): במערכת החינוך.

אדגים את דבריי במעשה שהיה. לפני כשנתיים קרובת משפחה, מדריכת מסע ישראלי שהדריכה טיול של כיתה ח' או ט' מבית ספר חילוני יוקרתי מתל אביב, סיפרה לי כי בערב של דינמיקה קבוצתית שליש מן התלמידים והתלמידות אמרו שהם לא יודעים כיצד להגדיר את עצמם – כגבר, כאישה או כמשהו באמצע. זה לא סיפור מהירח, זה קורה כאן, פה ושם בארץ ישראל. החינוך הלהט"בי חדר כמעט לכל מקום, והדבר האחרון שאפשר לומר על כך הוא שמדובר בסוגיה שולית.

בעוד פחות מחודש העם הנבחר יידרש לבחור את נציגיו ומנהיגיו. יש רבים בעם הזה, ולא רק דתיים (אני אומר זאת מהיכרות אישית), שחשים בניגוד הבלתי ניתן לגישור בין התרבות הלהט"בית ובין תפיסתם באשר למשפחה היהודית. לאנשים אלה, אם הם לא חרדים, אין קול.

קטונתי מלייעץ בעניינים אלקטורליים. ובכל זאת, ברצוני להציע לבצלאל סמוטריץ': תן להם קול. אל תירא ואל תחת. תיזום "אמנת משפחה" שתבטא ברגישות אבל לא פחות מכך גם בנחישות את רצונם של רבים וטובים בעם הזה לשמור על ערכי המשפחה היהודית.

תזמין גם חברי כנסת ממפלגות אחרות – כמו הליכוד, תקווה חדשה, ימינה והמפלגות החרדיות – לצרף את חתימתם. זה נושא על־מפלגתי. את הפירות תקבל, כך אני מקווה, כבר בעולם הזה, מאחורי הפרגוד, במקום שבו כל אחד שם את התקינות הפוליטית בצד ואת הפתק המבטא את מה שהוא באמת חושב בקלפי. ובעזרת ה' הקרן תעמוד לך ולכולנו לעתיד לבוא.