משה (קינלי) טור פז
משה (קינלי) טור פז צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

לפני כמה עשורים ישבו קברניטי מערכת החינוך והעלו רעיון גדול. גיל 14-13 הוא גיל מאתגר ביותר. הישגי מדינת ישראל הם בינוניים מינוס. מה נעשה? נצמיד את כיתות ז' המאתגרות לילדי התיכון, ניצור תיכונים שש־שנתיים וילדי חטיבת הביניים ירוויחו מהצמדתם לילדים הגדולים. רמת מורים גבוהה יותר, רמת לימודים טובה יותר, ובא לציון גואל.

עברו כמה עשרות שנים. גיל 14-13 הוא עדיין הגיל המאתגר ביותר במערכת החינוך. הישגי מדינת ישראל נעשו גרועים אפילו יותר, וכיתות ז'-ח'? רק נפגעו יותר.

שני מגזרים לא השתתפו בחגיגת המעבר של כיתות ז'-ח' והצמדתן לתיכונים השש־שנתיים: המגזר ההתיישבותי שנותר ברובו במבנה של שמונה שנות יסודי וארבע שנות תיכון והמגזר החרדי. בסך הכול כ־30 אחוזים ממערכת החינוך.

היום ניתן לקבוע בבירור: הצמדת תלמידי כיתות ז'-ח' לתיכונים לא הועילה משמעותית מבחינה לימודית ופגעה בהם מבחינה רגשית וחינוכית. בני ה־13 וה־14 אולי הרוויחו מורים מלומדים יותר וחיבור לתוכנית הלימודים של התיכון, אבל הפסידו מענה רגשי מותאם לגילם ולמדו מהתלמידים הבוגרים יותר את הדברים הפחות טובים.

בתקופת הקורונה התגלתה שוב פגיעותם של הגילים הללו. ברצף החלטות שאין דרך להבינן אלא כנעות על הציר שבין טיפשות לרשעות, הושארו תלמידי כיתות ז'-י' (ובחלק גדול מהזמן גם כיתות ה') בבית לזמן הגדול ביותר בכל העולם המערבי. במשך שנה הם ראו, ועדיין רואים, את בית הספר רק דרך המסך. מה קרה למערכת החינוך ששכחה שליש ממנה לחלוטין?

אמר פעם עמית סגל שאם אתה מתלבט בפוליטיקה הישראלית האם אתה צופה ב'בית הקלפים' או ב'פולישוק', חזקה שמדובר ב'פולישוק'. לא הייתה זו החלטה מושכלת להותיר בבית את אלו שפחות זקוקים לחינוך. לא הייתה זו אפילו רשעות, להתנקם ב־600 אלף תלמידי שכבות ז'-י'. זו הייתה ועודנה פשוט טיפשות וחוסר הבנה חינוכית.

ישראל בנויה מקבוצות לחץ. תלמידי הגיל הרך נהנים, בצדק, מקבוצות לחץ של הורים צעירים הזקוקים למסגרת לילדיהם על מנת שיוכלו לצאת לעבוד וגם לשמור על שפיותם. תלמידי כיתות א'-ד' נהנו מהמחקרים הקובעים שהנגיף כמעט איננו מזיק עד גיל עשר. תלמידי כיתות י"א-י"ב נהנו מההילה הלא מוצדקת של בחינות הבגרות ומטרפת המדידה וההערכה שפשתה בישראל, בגלל חוסר האמון בשום דבר שאיננו מספרי ומדיד. ומי נותרו באמצע? ניחשתם נכון. לא סתם כונו חטיבות הביניים בפי אנשי חינוך "החור השחור של מערכת החינוך".

ישבתי פעם לשיחה עם כלכלן בכיר שמונה להיות אחראי על מערכת חינוכית. הסברתי לו בשפתו שבחינוך אין "שנים פיננסיות". עסק יכול להפסיד השנה ובשנים הבאות להרוויח. בחשבון רב־שנתי העסק משאיר שורת רווח יפה וזה מה שקובע. בחינוך אין דבר כזה. תלמיד שהפסיד שנה לא יפצה עליה בשנתיים חינוכיות טובות. הוא אולי ישלים את החומר אבל לא ישלים את הפערים הרגשיים, את הטראומות, את החוסר בחברים ואת השריטות בנפשו. גם טיפול פסיכולוגי ארוך שנים יתקשה לצמצם את הפערים הללו.

בתחילת משבר הקורונה קינאתי במגזר החרדי שנלחם בכל כוחו על השארת בתי הספר שלו פתוחים, למרות שעבר על ההנחיות. היום החרדים יישרו קו עם הנורמות הכלליות במדינה ורוב בתי הספר שלהם סגורים. לפני שישה חודשים כתבתי עם צוות יועצים תוכנית להמשך הלימודים בבתי הספר באמצעות שימוש בחללים פתוחים, מתנ"סים, בתי כנסת ומבנים ציבוריים אחרים. כמו תוכניות אחרות היא נותרה ללא מימוש והילדים נותרו בבית. חבל. לא היה מזיק לנו להיות קצת חרדים לחינוך ילדינו.