הפגנות בדרישה לחשיפת פרשת ילדי תימן
הפגנות בדרישה לחשיפת פרשת ילדי תימן צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

רחל מידליש־עואמי נקראה על שם אחותה שנחטפה ונעלמה. "אמא כל החיים בכתה ואני, אם מישהו אמר לי 'איך את דומה למישהי בהרצליה', הייתי לוקחת את הפרטים שלה ונוסעת להרצליה לחפש אותה. אם היו אומרים לי שאני דומה למישהי במקום אחר, גם הייתי נוסעת. כל השנים חיפשתי את אחותי רחל".

משפחת עואמי עלתה מצנעא בשנת 1949 והגיעה לאזור. ההורים יצאו מתימן עם ארבעה ילדים, אך הגיעו לישראל עם שלושה. אחד נפטר בדרך ממחלה. התינוקת רחל נולדה בארץ. "כשהיא הייתה קטנה הגיעו לבית של ההורים ורצו לקחת את אחותי. אמרו שהיא חולה, למרות שהיא הייתה בריאה לגמרי. רצו לקחת גם את אחי, אבל אבא שלי לא נתן להם. אשפזו את אחותי במרפאה וההורים שלי היו מגיעים לבקר. יום אחד אמרו להם שהיא לא נמצאת. אחר כך אמרו שהיא נפטרה. אבא שלי הלך לבית הקירור, חיפש אותה שם ולא מצא. הם טענו שקברו אותה, הוא פתח את הקברים ולא היה שם כלום". מידליש־עואמי כואבת ומשתמשת במילים קשות: "למה לא אומרים שזאת הייתה שואה? כי מי שעשה את זה הם יהודים? התימנים לא עשו רעש, הם היו נאיבים. ההורים שלי לא הלכו לתת עדות, הם לא ידעו למי לפנות. מפצים עכשיו את האנשים כדי שיסתמו להם את הפה".

המדינה: מכירים בסבל המשפחות

ביום שני השבוע קיבלה ממשלת ישראל החלטה לפצות את משפחות ילדי תימן, הבלקן ומדינות נוספות שילדיהן נעלמו בשנותיה הראשונות של המדינה. "ממשלת ישראל מביעה צער על האירועים שהתרחשו בימיה הראשונים של המדינה", נכתב בהצעת המחליטים, "ומכירה בסבלן של המשפחות אשר ילדיהן היו חלק מפרשה כאובה זו".

פרשיית היעלמות ילדי תימן ועולים ממדינות נוספות מטילה צל כבד על דברי ימיה של מדינת ישראל. הקולות הראשונים שהלינו על התופעה הביאו להקמת ועדת חקירה כבר בשנות ה־60. ועדת החקירה הראשונה בעניין, ועדת בהלול־מינקובסקי, הגישה את מסקנותיה בשנת 1968. הוועדה השנייה שעסקה בכך, ועדת שלגי, הגישה את מסקנותיה בשנת 1995. הוועדה השלישית, ועדת כהן־קדמי, שהוקמה בעקבות אירועי יהוד ומחאת הרב עוזי משולם, כבר הייתה ועדת חקירה ממלכתית עתירת תקציב. היא הגישה את מסקנותיה בשנת 2001.

לפי המתווה, המשפחות הזכאיות לקבל פיצויים הן אלה שעניין בן משפחתן נדון באחת מהוועדות ומסקנת הוועדה הייתה שהוא נפטר או שלא ניתן לאתר ממצא שיעיד על גורלו. המשפחות שיקבלו פיצויים יחתמו על כך שאין ולא יהיו להן תביעות כספיות נוספות נגד המדינה בפרשה הזאת.

נזכיר כי הוועדה הממלכתית קבעה כי לא היו חטיפות של הילדים לצורכי אימוץ. לאחר חקירה של שבע שנים והאזנה ל־850 עדויות, היא פסקה כי 733 ילדים נפטרו. לגבי 56 ילדים היא לא מצאה קצה חוט וכתבה כי אפשר שנלקחו לאימוץ, אך גם אם כן, הדבר התבצע באופן מזדמן ולא באופן שיטתי ומכוון. מסקנות הוועדה נדחו על ידי המשפחות ופעילים בתחום, אך נראה כי הממשלה, בהחלטתה השבוע, דווקא מאמצת אותן.

לפני כארבע שנים ולאחר מאבק נפתח ארכיון המסמכים ששימש את ועדת החקירה הממלכתית והפך גלוי. כעת, בעקבות הליכים משפטיים שמנהלות כמה משפחות נגד המדינה, הוצע מתווה הפיצויים. סכום הפיצויים דומה לסכומים הנידונים בהליכים האלה. למי שתוהה, הפעם לא מדובר בכסף שמשרד המשפטים מסווג כשוחד או ככלכלת בחירות. מי שדחף להגיע להסדר הוא דווקא משרד המשפטים. בג"ץ דוחק, והמדינה חייבת להראות שהיא פועלת.

במשרד ראש הממשלה יודעים כי הפיצוי אינו יכול לכפר על היעלמו של ילד. אולם רוב המשפחות, כך משוכנעים שם, יקבלו את המתווה ויראו בו הכרה לכאבן. בפועל, לא בטוח שזו המציאות.

"כל ימי חלדי אני זוכר את אמא שלי מספרת שוב ושוב על התינוקת שנולדה לה ולקחו אותה. גם כשהייתה דמנטית ולא זכרה דבר, היא דיברה על זה ואמרה: אני לעולם לא אסלח לבן־גוריון", כך מספר דניאל עודד, שהוריו עלו מתימן בשנת 1949, הגיעו למעברה בעין שמר ואחר כך עברו לכפר זיתים וגרו שם בתנאים קשים. ההורים הגיעו לישראל עם שני ילדים. אחר כך נולדה להם בת.

"באותה עת אמי לא הבינה כל כך טוב עברית. התימנים דיברו לשון הקודש במבטא תימני. אמרו לה: יש לך ילדה יפהפייה. אמי שמחה מאוד ואמרו לה שמחר ייתנו לה להניק אותה. למחרת, כשלא הביאו לה את התינוקת, היא שאלה איפה הילדה והאחות לא ענתה. אמי זוכרת שתי אחיות עומדות, מסתודדות ומסתכלות עליה. אחת מהן הביטה עליה ברחמים, אך היא לא ייחסה לזה חשיבות. אחר כך הגיע הרופא ושאל כמה ילדים יש לה בבית. כשהיא אמרה שניים, הוא אמר: 'תראי, יש משפחות שאין להן בכלל ילדים'. היא לא הבינה את ההקשר. אחר כך באה האחות ואמרה לה שהתינוקת חולה. למחרת אמרו שהיא נפטרה. אמי אמרה: 'אבל היא נולדה בריאה, תקראו לבעלי כדי שיראה אותה ויהיה אפשר לקבור אותה'. האחות השיבה שאין צורך, היא כבר נקברה ולא תופסת הרבה מקום. את הסיפור הזה היא סיפרה כל השנים שוב ושוב. כשהייתי בן עשר, לפני מלחמת ששת הימים, שלחו לנו מכתב. אני הקראתי אותו לאמי. היה כתוב שם שהבת שלה בארצות הברית, מצטיינת בלימודיה. אמי מאוד שמחה, אבל אז הזמינו אותה למשטרה ואמרו שזאת הייתה טעות". מאוחר יותר קיבלה המשפחה מכתב שמעיד כי נמצא הקבר של התינוקת, אבל אחר כך אמרו שזו טעות ואין מדובר בה.

משפחת עודד מסרה עדויות לוועדת החקירה הממלכתית וככל הנראה תהיה זכאית לפיצוי. המשפחה כנראה תתבע פיצויים, אבל עודד אינו רואה בכך סיום כלשהו של הפרשה. "לתופעה הזאת אין אח ורע. 70 שנה אנשים סובלים ויש רמאות מתמשכת של המדינה. מעורבים כאן המון גופים ואנשים שהיו בעמדות בכירות במדינה. עד 1977 המדינה נשלטה בידי אלה שעשו את זה. אני קורא לזה התקופה הציונאצית של המדינה. כולם רצו להסתיר".

מה יכול להביא מזור לכאב?

"המדינה לעולם לא תכיר במה שעשתה, כי מדובר בהרבה כסף. עכשיו נותנים אתנן, זורקים כמה גרושים וחושבים שבזה נפסיק לנדנד ותיסגר הפרשה. אבל מי שמצפה שיזדהו עם מה שהוא עבר בשואה ועם הפרעות שהוא עבר בגולה, צריך לדעת להזדהות עם הכאב הזה. מבחינתי אין כאן פיצוי ראוי ולא הכרה ראויה".

"הזיכרון האנושי מתעתע"

"כל עוד יש ארגונים שמקבלים המון כסף כדי להחיות את הפרשה, עמותת 'עמרם' למשל, הפרשה הזאת תמשיך לחיות", אומר ההיסטוריון ד"ר אבי פיקאר. "המטרה שלהן היא לפמפם את זה, לא לפתור את זה. העמותות לא הצליחו לסייע אפילו למשפחה אחת, לחבר אותה עם בן משפחה, למצוא קבר. חברים שלי שפועלים בהתנדבות יודעים לומר מה עלה בגורל ילד כזה או אחר, אבל העמותות האלה לא. יש להן אינטרס להשמיץ את מדינת ישראל והן מוליכות את המשפחות באף".

פיקאר מאמץ את מסקנות ועדת קדמי, כפי שהממשלה עשתה, ואומר שלא היו חטיפות מאורגנות ושיטתיות ושהתינוקות אכן נפטרו. ייתכן שהודיעו למשפחות מאוחר על הפטירה ועל מקום הפטירה, אבל לא היה כאן זדון או שיטה. הוועדה לא הצליחה להבין מה קרה לכמה עשרות ילדים. ייתכן שהם אומצו וייתכן שלא, אומר פיקאר, אין לדעת. "ועדת קדמי הייתה ועדה עם שיניים. ועדות ממלכתיות זרקו את דדו מתפקידו ואת אריאל שרון מתפקידו. כולם סמכו על הרכב הוועדה, רק כשהמסקנות לא נראו להם הם התחילו לערער".

אז מה בעצם קרה פה, ממה נובע הפער? משפחות מספרות על לידת תינוק בריא ומוות פתאומי.

"היו 180 אנשים שהעידו עדות כפולה, גם בוועדת החקירה הראשונה וגם בשלישית. יחד עם תלמידיי השוויתי בין 40 עדויות כאלה. כולן השתנו ותמיד רק בכיוון אחד". פיקאר מספר שבוועדה הראשונה, שישבה בשנות ה־60, אב מעיד כי בנו הפעוט היה חולה והוא הביא אותו למרפאה. בשנות ה־90 מספרים בני אותה משפחה כי הילד היה בריא ונלקח בכוח למרפאה. מישהו סיפר בשנות ה־60 שהבן שלו היה מאושפז, ובשנות ה־90 נוסף המשפט שהוא ראה אישה זרה מביטה בו. "זה הגיוני שהזיכרון האנושי משתנה, גם עדויות שואה מתפתחות ככה, אנחנו מכניסים לזיכרון שלנו דברים שסיפרו לנו. העדויות השתנו אחרי שאנשים נחשפו לתיאוריות של חטיפות. לפעמים בעדות ילד נלקח לבית חולים וכעבור יום מספרים שהוא נפטר, אבל המסמכים מעידים שהוא היה מאושפז במשך שבועיים ואיש לא ביקר אותו. הזיכרון האנושי מתעתע".

פיקאר מספר גם על מסמכים שבהם יש תיעוד של מחלות או של תינוקות מיובשים ולא יונקים. "מדובר באנשים שהממסד הרפואי היה זר להם לגמרי. באותה עת בתימן היו אפס בתי חולים ותמותת הילדים עמדה על 40 אחוזים. בישראל היא עמדה על 15 אחוזים. הם גם לא הלינו על זה בזמן אמת בדרך כלל, אלא קיבלו את ההסברים של האחיות והרופאים".

אולי הם לא הלינו על כך משום שזו אוכלוסייה נאיבית שלא הייתה מקורבת לממסד?

"זאת עדה שפירקה ממשלה על משהו שהיה מאוד חשוב לה, על החינוך החילוני שילדיה נשלחו אליו. בן־גוריון, ראש הממשלה הכל־יכול, נאלץ להתפטר פעמיים על רקע זה. הם לא היו שקטים ונאיבים".

שאלה נוספת שהוא שואל היא איפה כל הילדים. "נתון ידוע בעולם הוא שמחצית מכלל הילדים המאומצים פותחים את תיקי האימוץ ומחפשים את הוריהם. מקצה העולם ועד קצהו. היינו צריכים לראות מאות, את יודעת מה, עשרות אנשים כאלה. לא ראינו".

פיקאר חושב שלקבוצות רבות נעשו עוולות בשנות ה־50, אך הוא כופר בסיפור החטיפות. "העניין נחקר בשתי ועדות ובוועדת חקירה ממלכתית. בעולם מתוקן היו מאמינים למחקרים. אין היסטוריון מקצועי שההתמחות שלו היא שנות ה־50 שתומך בתיאוריית החטיפה".

"הפיצוי – דמי שתיקה לקורבן"

"קיבלתי אתמול הודעות וטלפונים רבים: מזל טוב, הצלחתם להשיג הכרה במאבקכם. אמרתי: ממש לא, אין כאן לא הכרה באמת ההיסטורית ולא צדק עם הקורבנות". ד"ר נתן שיפריס, היסטוריון שחוקר שנים רבות את פרשת ילדי תימן, לא חוגג את מתווה הפיצויים. "לפעמים חצי הכרה גרועה מהתעלמות. זה שמבצע הפשע מכיר בסבל הקורבן לא מספיק, צריכה להיות כאן התנצלות וקבלת אחריות, ואין כזאת".

בשעתו הצטרף שיפריס למאבק של הרב עוזי משולם, ואף ישב בכלא בשל כך. הוא הגיע אל ביתו של הרב משולם ביהוד, אחרי שהתוודע לעדויות על חטיפות ילדים. בהיותו בכלא קרא חומרים בנושא וגם היום הוא ממשיך לחקור ולהשתתף במאבק ואף חיבר את הספר 'ילדי הלך לאן'. עמדותיו שונות בתכלית מאלה שמציג ד"ר פיקאר.

"הפרשייה הזאת היא ביזיון נורא ושערורייה מאין כמוה", הוא אומר, ומסביר מה הם שלושת הסעיפים המרכזיים בביקורת שלו. "בשנות ה־50 המדינה הפכה את המשפחות לפסיביות. היא מנעה את הגישה שלהן לילדים, לקחה אותם לבתי תינוקות והלאימה אותם. היום המדינה מדברת בסיסמאות של ריפוי חברתי, אבל היא עושה אותו דבר. היא פועלת מעל הראש של ההורים. המתווה לא תואם עם המשפחות או עם העמותות שמייצגות אותן. אלה הם דמי שתיקה לקורבן, כאשר מבצע הפשע קובע מה יהיה גובה התשלום".

שנית, מסביר שיפריס, בידי העמותות מובילות המאבק נמצאים עוד יותר מאלף שמות משפחות, שכמו משפחת מידליש לא הגיעו לוועדות החקירה השונות. "המשפחות אינן מאמינות לוועדות החקירה ובצדק. הוכחתי במחקר שלי שבכל מקום שוועדת קדמי יכולה הייתה לסטות מן האמת, היא עשתה את זה. חבריה מעידים שהייתה כאן שיטה מכוונת, אבל במסקנות פתאום הכול מתהפך. עכשיו כשהחומרים גלויים ניתן לראות את זה". כאמור, בעקבות אי האמון בוועדות משפחות רבות לא הגיעו לתת עדות. בידי העמותות יש 2,200 שמות של ילדים, אבל לוועדות החקירה הגיעו רק 1,050 המשפחות שהגישו תלונות. "בכך המדינה מתנערת מרוב נפגעי הפרשה ואינה לוקחת אחריות של ממש, אפילו ברמת הפיצויים".

שלישית, נעדרת מכאן ההודאה בקיומן של החטיפות ועמה בקשת סליחה. "אם רוצים שיהיה כאן פתרון לאומי מוסרי־ערכי, לטובתה של מדינת ישראל, המדינה צריכה לקחת אחריות. בשעתו אהוד ברק ביקש סליחה בשם מפלגת העבודה. כאן, בכל הדפים של החלטת הממשלה שכתבו פקידים טכנוקרטים, אין בקשת סליחה אלא הכרה מעורפלת בסבל שבורחת מקבלת אחריות לעוולותיה של המדינה בשנים ההן".

נכון, כי המדינה לא מקבלת את התזה שהיו חטיפות.

"אחרי שבעים שנה ראוי להפסיק עם הטיוח, ובשלב הראשון, המהותי, צריך להקים מנגנון לאיתור הילדים, להבין איפה הם ומה עלה בגורלם. זו הנקודה החשובה למשפחות יותר מכול. בשלב השני, הסמלי, יש להטמיע את הנושא במערכת החינוך ולמצוא דרכים להנציחו בזירה הציבורית, ורק לבסוף להידרש לנושא הפיצויים. כאן המדינה הפכה את הסדר. היא התחילה בשלב הסמלי של הפיצויים – שהם כמובן עלובים ומבישים - והודיעה שבכך נשללת זכות המשפחות לתבוע את השלב המהותי: בירור גורל יקיריהן באמצעות פתיחת קברים, בדיקת רקמות, פתיחת תיקי אימוץ וכדומה".

בימים אלה מקדמות העמותות עצומה, בשיתוף שיפריס ואנשי אקדמיה נוספים, שדורשת לפתוח את כל המסמכים, גם המסמכים המושחרים, ולחפש את חומרי הוועדות שנעלמו, כמו למשל מחשב ועדת החקירה הממלכתית, שהופקד לפני כעשרים שנה בארכיון המדינה על פי נוהל טיפול מיוחד, "ועתה נטען כי לא מאתרים אותו".