ליצנים רפואיים במחלקת קןרונה
ליצנים רפואיים במחלקת קןרונה צילום: JusTDuSHiT#

הליצן הרפואי מתן קליגר, המכונה "סימילאק", נכנס למחלקת קורונה בבית החולים אסותא באשדוד כדי לתמוך בחולים בשעתם הקשה.

באחת הפעמים שנכנס למחלקה, שכב על המיטה באחד החדרים גבר חולה בשנות ה־80 לחייו. הוא היה תשוש, שכב על בטנו ונראה ישן. "חשבתי אוקיי, הוא ישן, אני אעבור הלאה לחדר הבא", משחזר קליגר. "אבל אז האחות פנתה אליי והסבירה שהחולה הזה קצת אפתי ובדיכאון וביקשה ממני לנסות להעיר אותו. לבוא למישהו שישן ולהעיר אותו זה לא נעים, אבל החלטתי שאני אנסה להיות שם בשבילו. התקרבתי אליו והתחלתי לשיר לו בלחש את השיר 'כל העולם כולו גשר צר מאוד'.

שרתי בשקט ולאט לאט הגברתי את הקול. אותו איש יקר פקח את העיניים והסתכל עליי. הבטתי בו חזרה והמשכתי לשיר: 'והעיקר, והעיקר לא לפחד כלל'. תוך כדי אני רואה את הפנים שלו מתחילות להיפתח אליי. הרגשתי שזה דיבר אליו. אמרתי לו: 'שלום, קוראים לי סימילאק ואני ליצן רפואי. אולי יש איזה שיר שאתה רוצה שאני אשיר לך?'. הוא חשב לרגע ולחש: 'אברהם פריד'. מיד התחלתי לשיר לו את 'ברוך הבא מלך המשיח'.

"הוא שכב על הבטן בעיניים פקוחות ולאט לאט היד שלו, שהייתה עד עכשיו שמוטה על המיטה, חסרת כל חיוניות, התאגרפה, עלתה כלפי מעלה והתחילה לזוז לפי קצב השיר. הוא מלמל יחד איתי את מילות השיר. הצוות הרפואי שעמד בצד היה בהלם. ראיתי איך האור חזר לפנים שלו. הרגע ההוא היה מבחינתי אחד הרגעים היותר מרוממים שהיו לי בעבודה במחלקה. זה התחיל כשהוא תשוש וקמול לגמרי. לא מדבר, לא זז, ופתאום הנשמה חזרה אליו וזכינו יחד לרגע קסום. זה ריגש כל כך. בפעם הבאה שהייתי במחלקה הוא כבר לא היה שם", מספר מתן קליגר (44), ליצן רפואי בבית החולים אסותא באשדוד ובבית החולים קפלן ברחובות.

מדבקות על חליפת המיגון

בשנה האחרונה נרתם קליגר להתנדב במחלקות הייעודיות לקורונה בבתי החולים ולסייע לחולים בשעתם הקשה. "בהתחלה בתי החולים היו מאוד זהירים עם מחלקות הקורונה ומי שלא היה חייב להיכנס לא הורשה להתקרב לשם. בשלב השני, כשנפל האסימון שהקורונה כאן איתנו לתקופה ארוכה, הוחלט לשלב את הליצנים הרפואיים כחלק מהטיפול בחולים".

תרומתם של הליצנים הרפואיים בטיפול בחולי הקורונה היא בניסיון לשפר את מצב רוחם של החולים הכאובים החוששים לגורלם ולהפיג את תחושת הבדידות המכרסמת בעקבות הניתוק הפיזי מבני משפחתם. "הודיעו לנו שליצנים רפואיים מורשים להיכנס למחלקות הקורונה וביקשו מתנדבים. התייעצתי עם כמה מנהלי מחלקות שהסבירו לי שבחליפה הממוגנת במחלקת קורונה הרבה פחות מסוכן מלעמוד בתור בסופר רק עם מסכה. אני הייתי קצין בצבא ואני מאמין בללכת קדימה ולעזור איפה שרק אפשר, והחלטתי שאני נרתם לעניין. החשש הגדול היה של אשתי, אבל בסוף קיבלנו החלטה משותפת שבהקפדה על הנהלים אני אוכל להיכנס וכך היה".

הכניסה למחלקה הייעודית לקורונה הייתה אתגר לא קטן גם לליצן רפואי מנוסה כמו קליגר. "זה עולם אחר", הוא נאנח. "העבודה שם היא מול חולים שמתמודדים עם קושי מאוד גדול. לשמח ולעודד את החולים האלה, בעיקר מבוגרים, כשהם מאוד עצובים ומאוד בודדים. העובדה שבעבר עבדתי בבית אבות עם אנשים קשישים ועריריים אולי עזרה לי להבין לנפשם. אבל יותר מכך, אם בעבודה רגילה אני מסתובב עם ציוד עזר, כלי נגינה ואביזרים צבעוניים - כשנכנסתי למחלקת קורונה לא הורשיתי להכניס איתי כלום. לבשתי חליפת מיגון אטומה, מסכה כירורגית ועליה עוד מסכת שקף על הפנים. זה לגמרי לא המקום הטבעי של ליצן רפואי שהוא משוחרר וצבעוני", הוא מסביר את גודל האתגר. "במקום אף אדום הדבקנו מדבקה אדומה על גבי המסכה ועל חליפת המיגון הדבקנו מדבקות צבעוניות. ככה נראיתי בכל זאת צבעוני ומעט שונה מהצוות הרפואי במחלקה".

למרות חליפת המיגון האטומה והמסכה שעל הפנים, נדרשים הליצנים הרפואיים במחלקה להצליח ליצור קרבה וחיבור עם החולה. "אני מכיר מילדותי שירי חזנות ושירים של צמד רעים, שרתי ורקדתי עם החולים וניסיתי להפיח בהם חיים. יש כאלו שיכולתי לשוחח איתם, היו כאלו שאפשר היה רק לתת להם אנרגיה חיובית, אבל חוויתי שם רגעים מרגשים מאוד".

מה השוני בין העבודה במחלקת הקורונה לעבודה במחלקות רגילות?

"השוני הבסיסי הוא החוסר באביזרים. זה כאילו תיתן לשף להיכנס למטבח אבל בלי סכין ובלי סירים, ועכשיו לך תכין ארוחה. הקושי הוא לייצר אנושיות בתוך המחלקה במראה שהוא מאוד חייזרי ועטוף בהמון הגנות ובלי מגע. מה שנשאר בתוך כל הבגדים האלה זה קשר העין עם החולה. לא רואים את הבעות הפנים, לא רואים את הפה. זה עין מול עין וכל זה כשהמטופל במצב פיזי ומנטלי לא פשוט. ובכל זאת, זו ללא ספק חוויה חזקה מאוד", הוא מציין. "כשאתה מסתובב במחלקות הקורונה אתה מרגיש את המתח באוויר, אתה מרגיש את הכבדות ויחד עם זה יש שם תחושת קדושה באוויר. תחושה הרת גורל. אל מול הצער והכאב יש במחלקות הקורונה אנושיות מאוד גדולה, ואנחנו הליצנים משתדלים לשנות במעט את המציאות הקשה ולהעלות חיוך ואופטימיות אצל החולים. זה נותן תקווה וכוח להמשיך".

בימים שבשגרה פועלים ליצנים רפואיים כמעט בכל מחלקות המרכזים הרפואיים ומהווים חלק בלתי נפרד מהצוות הרפואי. הליצנים הרפואיים משתמשים במגוון רחב של טכניקות טיפול ומתאימים את ארגז הכלים שלהם לכל חולה. לפני כחמש שנים הגיע קליגר לתחום הליצנות הרפואית, למד את המקצוע והתאהב בעשייה. "פתאום הבנתי שיש פה משהו עוצמתי ועמוק ושונה לחלוטין מכל אומנות הבמה שהכרתי עד אז. כשחקן הפוקוס הוא עליך, אתה המרכז, ובליצנות רפואית זה בדיוק ההפך. בשנייה שפגשת את המטופל הוא הופך להיות המרכז, והתפקיד שלך הוא לעזור לו לעבור תהליך פנימי עם עצמו.

"תמיד אומרים שליצן רפואי בא להצחיק, אבל זה לא בהכרח נכון כי לא תמיד הצחוק הוא הדבר המתאים והנכון לאותו הרגע", מחדד קליגר. "אני צריך להיות קשוב, להבין את הסיטואציה ולהקשיב לצורכי המטופל, מה הוא צריך באותו רגע. בשבוע שעבר, למשל, היה לי מטופל ילד בן 11, שצריך היה להיות מורדם לצורך איזו בדיקה בברך. הילד הזה היה בפחד היסטרי שירדימו אותו והוא לא יתעורר. הבנתי שמה שנכון עכשיו זה לפוגג את הפחד שלו, לדבר איתו על זה. דיברנו על חלומות, על שינה בלילה, על תהליך ההרדמה, הרגעתי אותו גם באמצעות הומור. דיברתי איתו, לא מעליו, וזה עבד. אחר כך בחרנו מוזיקה שהוא אוהב וליוויתי אותו להרדמה. מחקרים מוכיחים שככל שאתה נכנס להרדמה במצב נינוח יותר, ככה ההתעוררות וההתאוששות יהיו טובות לאין ערוך. כליצן רפואי אני רואה בתפקיד שלי שליחות".

להצחיק חולה בת 75

עמיחי עזר (46), תושב נוף איילון, הוא ליצן רפואי כבר 13 שנה וזכה לכינוי "שפכטל". במשבר הקורונה הוא נכנס יחד עם חבריו למקצוע אל תוככי מחלקות הקורונה במרכז הרפואי הדסה עין כרם. "נכנסנו למחלקת קורונה חודש אחרי שפרצה המגפה. בית החולים הדסה עין כרם היה הראשון שהתחילו להיכנס בו ליצנים רפואיים למחלקות הקורונה, כי הבינו שם שהליצן הוא מאוד משמעותי בתהליך הטיפול", מספר עזר.

"אני הרבה שנים בתחום ורק עכשיו אני מרגיש שאני ליצן רפואי, כי במחלקות הקורונה זה משהו אחר לגמרי. פתאום אתה מתמודד מול חולה עם מצוקה קשה ובדידות נוראית ופחד גדול ותחושה חזקה של לבד, ואז אתה מגיע כליצן רפואי ומנסה להרגיע אותו ולהראות לו שיש צבע אחר בעולם. אני זוכר אישה מבוגרת חולה בקורונה שהיו לה מצבי רוח משתנים. כשהיא ראתה אותנו היא הייתה שמחה, אבל איך שהיינו יוצאים ממנה מצב הרוח שלה הורע. הייתי עובר ליד החדר שלה ומסמן לה עם היד 'תתעוררי, תחייכי' והיא הייתה מחייכת אליי. אישה בת 75. מדהים שליצן יכול לדבר עם תינוק בן שנתיים ועם אדם מבוגר, ולהשפיע".

עזר מדגיש את הערכתו לצוות הרפואי במחלקות הקורונה שעושה ימים ולילות למען החולים. "הם עושים עבודת קודש. ונכון, הרופאים רואים את החולים, גם העובדים הסוציאליים רואים אותם, אבל הם עובדים ממקום יותר שכלי ורגשי, והליצן - כל המהות שלו היא שהוא שובר את כל המסגרות. הוא יכול לקפוץ, הוא יכול לדפוק, הוא יכול לצעוק, הוא יכול לשים מוזיקה ולרקוד. הליצן הוא שטותניק ומי שבמצוקה כל כך רוצה קצת לצאת מעצמו, רוצה להתנתק מכל המכשירים שמחוברים אליו. היה אדם ששאלתי אותו מה שלומך והוא ענה לי: 'על הפנים, תראה איך אנשים פה מתים'. מה יכולתי לענות לו חוץ מלהיות איתו ולהקשיב לו? מיד שמתי שיר והתחלנו לרקוד, ופתאום זה שחרר את המועקה. מאיתנו החולים צריכים לשמוע רק טוב", הוא מסביר.

מקרה אחר שנחקק בליבו היה של חולה קורונה בן 70, "שרקד איתנו והשתדל להיות אופטימי ובסוף הוא נפטר. זה היה כל כך כואב, כי הוא היה בן אדם שרצה לחיות. הוא אמר כל הזמן 'אני איש מאמין ואני בוחר בטוב' ובסוף הוא נפטר. בימים האחרונים של חייו נתנו לו קצת רגעי שמחה וזה מעט מנחם".

עזר מתאר את הקושי בעבודה במחלקות הקורונה: "יש ימים שמחלקות הקורונה הן כמו שדה קרב. אתה עובר שם, עם אף אדום, ורוקד וצוחק אבל אתה לא יכול להישאר אדיש למה שאתה רואה. אני ממוקד עשייה, שם אני בתפקיד, אבל כשיוצאים החוצה יש הרגשה של התרוקנות, צריך כמה רגעים לעכל. אני חושב שהצוותים הרפואיים במחלקות הקורונה הם ממש מלאכים. הרופאים, האחים והאחיות, הסיעוד ואפילו המנקים - כולם שם מלאכים. מה שהם עושים זה לא מובן מאליו. מי שנמצא שם צריך לעבוד בעיקר עם הלב".

מה אתה מרגיש כשאתה יוצא ממחלקת קורונה?

"שהחיים הם מאוד שבריריים. נראה לנו כאילו אנחנו חיים כאן לנצח, אבל זו אשליה. כשיוצאים משם מבינים כמה החיים שלנו הם זמניים וצריך להשתדל לעשות כמה שיותר טוב בעולם הזה, לנצל את הזמן ולהגיד תודה על מה שיש. כשאתה יוצא משם, כל הבעיות הגדולות פתאום מתגמדות. לפעמים אני אומר לאנשים: בואו, תעשו סיבוב בבית החולים לשעה אחת, תראו מה זו מצוקה אמיתית ופשוט כל ההסתכלות שלכם על החיים תשתנה ב־180 מעלות. העבודה במחלקות הקורונה גרמה לי להבין כמה צריך חיבור למקום יותר גבוה ויותר אמיתי. פתאום הכול מתערבב, החומות נשברות, אין דתי ואין חילוני, כולם מברכים את כולם: 'תהיה בריא'".

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו