יש קנאים שמוצאים בסוף מגילת אסתר אסמכתא למעשי נקם של יהודים, וכנגדם יש רבים שמבינים את המגילה באותו אופן, אבל מוצאים הסברים מדוע אסור לנהוג כך בימינו – שני הצדדים טועים בקריאת המגילה –
הגזרה הראשונה שהתירה לאויבי היהודים "להשמיד ולהרֹג ולאַבֵּד" את כל היהודים "ביום אחד" (ג', יג), לא התבטלה למרות כל תחנוני אסתר, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונַחתוֹם בטבעת המלך אין להשיב" (ח', ח); כל מה שהצליחה אסתר להשיג הוא היתר חוקי בשם המלך ליהודים "להִקָהֵל ולעמֹד על נפשם – להשמיד ולהרֹג ולאַבֵּד את כל חיל עם ומדינה הצרים אֹתם" (ח', יא), כלומר, להתגונן מול התוקפים אותם!
פחד היהודים רק גרם לכך, שאויבי היהודים לא הצליחו לגרור המונים אחריהם, אך מספר המתים מראה את היקף ההתקפות והאיום של השונאים.
אז שואלים – מדוע ביקשה אסתר עוד יום מלחמה בשושן?
התשובה ברורה לדעתי: היא הבינה היטב שהשונאים מתארגנים לנקמה למחרת, כאשר יפקע היתר המלך ליהודים להתגונן, ולכן עשתה מאמץ לאפשר ליהודים לעמוד מולם גם למחרת – אבל אסתר רצתה לבטל את הספרים הראשונים ולמנוע מלחמה בכלל.
כל מי שלומד מהמגילה היתר למעשי נקם שאינם ממוקדים בתוקפים אותנו, טועה במגילה, ומוביל לדרך של שמעון ולוי, שיעקב אבינו הטיל עליה קללת "ארור" (בראשית מ"ט, ה-ז), ושלל את זכותם לנחלה קבועה בארץ.
גם בפרשת דינה (בראשית ל"ד) קוראים לא נכון – דינה הייתה חטופה "בבית שכם" (ל"ד, כו), ויעקב הסכים למרמה ולפעולת לחימה רק לשם שחרור דינה, אבל התנגד ושלל בתוקף כל מעשה של טבח – כך אכן כתב הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית ל"ד, יג).
בפרשיות עמלק, יש לשים לב, שהעמלקים השוסים היו מתנפלים בקביעות על שיירות במדבר כמו על כפרים ועיירות בספר המדבר, "וַיזַנֵב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עָיֵף ויָגֵעַ (דברים כ"ה, יח) – גם בספר שמואל, במלחמת שאול בעמלק, קשה להבין מול איזה איום עמדו שבטי ישראל מול הטרור העמלקי, שהיו שורפים ערים וכפרים, בוזזים את שללם, ולוקחים בשבי נשים וילדים כדי למכור אותם לעבדים ולשפחות בשוקי מצרים – כך הם עשו בצקלג ברגע שדוד עלה צפונה עם חייליו (שמואל-א ל', א-יט).
כאשר נפל שאול בגלבוע, נלחם דוד בהמוני העמלקים ששרפו את צקלג, ובזה השלים את המשימה שהוטלה על שאול (שמואל-א ט"ו).