"צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יוסי"

הרב יוסי שרון מבית אל הלך לעולמו בשבת לאחר שחלה בקורונה ואושפז במשך שבועות במצב קשה מאוד. חברו הקרוב, הראל כהן, ספד לו הבוקר

הראל כהן , ט"ז באדר תשפ"א

"צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יוסי"-ערוץ 7
מחלקת קורונה. ארכיון
צילום: אוליביה פיטוסי, פלאש 90

הספד עליך חברי אהובי כאח לי, יוסי היקר, משונה לי מאד, גם במובן זה, שבבואי להספיד אותך אני מוצא עצמי מספיד את מה שאבד לי, לדבר בכלל על עצמי ולא עליך.

אתה יודע למה יוסי?

בגלל שחברותנו העמוקה היתה כזו שאתה רק נתת בה ואף פעם לא הצלחתי שגם תקבל ממני כי לא היה לי מה לתרום לך כי היה לך הכל. יכולתי רק אני ללמוד ממך ולקבל ממך.

אבל הנה אנחנו במעמד הזה ואני מספר על חברותנו, עלינו, על היחד שלנו.

היו לנו אהבות משותפות, אותם שירים, אותו טבע, אותו דפוס וניקוד, אמותינו היו ועודן החברות הטובות ביותר, מכיון שמאז הליכתה של אמך לעולמה באותו סוכות של תשמ"ה, המשבצת הזו של "החברה הטובה ביותר" לא נתמלאה אצל אמא שלי. שנינו היינו כמה דורות בחיפה, הסבים של שנינו נהרגו במחתרת על הגנת חיפה טרום הקמת המדינה. הערצנו את אותם אנשים, את אנשי בית הכנסת שלנו בחיפה, את המחנכים שלנו באותם בתי ספר בהם למדנו שנינו, ביסודי בכרמל ובכפר הרואה, שם היינו שנינו תלמידים מעריצים של הרב נרי'ה והרב צוקרמן, הערצנו יחד את תושבי בית אל, את תלמידי החכמים שבבית אל, את גברת ספרא ז"ל – שהיתה למחנכת ומדריכת החיים של שנינו.

הייתי בכתה ג' ואתה שמיניסט, ואימצת אותי כחבר. סוג של חברות מאד נדירה. היה בינינו חיבור עמוק, עמוק מאד. גדלנו יחד בבית הכנסת של פליטי שואה, של מייסדי המדינה, ינקנו את אותן תפילות, את החזנות של חיים דוד ומוטי רונן האגדיים, זכרונם לברכה. ערש ילדותנו היה אחד. גם גרנו בשכנות.

הייתי מעין החברותא הצעיר שלך. למדתי ממך איך חורשים בגינה, איך מזבלים, איך זורעים, איך מגדלים. עזרת לי לחנוך את הגינה שלי מתחת לחלון ביתי. לימדת אותי היכן קונים שתילים.

לימדת אותי מי היא הצינייה, מה הוא הטגטס, איך מאבקים עם מכחול את פרחי האפונה הריחנית, איך מעמידים גג מעיתון על 4 מקלות מעל הערוגה בה זורעים, כדי להגן על הנבטים מן השמש, מה היא פקעת ומה הוא בצל. איך מטפלים בבעלי חיים, הייתי אצלך בבסיס הצבאי שלך שם היתה לך מעין ממלכה קטנה משלך.

ובכל אותן שנים אמך ישראלה היתה כ"כ חולה. מאות רבות של מי-שברכים שנמשכו על פני שנים לרפואתה נאמרו בבית הכנסת מפי הגבאי אריה מוזר, "יברך את האשה החולנית ישראלה בת שושנה". זה הפך להיות חלק מנוסח התפילה. ויתרת למען אמך הנערצת על שירות קרבי או ישיבה שהיו שניהם כ"כ בדמך. התגייסת לחיל הקשר וביקשת שירות קרוב לבית כדי להיות עם אמא בימיה האחרונים שהפכו לשנים למודות ייסורים.

ואתה סבלת ברוגע ובנינוחות שלך את הבדידות ואת הייסורים, יחד עם אבא פנחס. ואח"כ את היתמות הנצחית.

אחר כך התחלת להדפיס דפים יפים כאלה בבית הדפוס, בעידן בו לא היה מחשב ביתי וממילא גם לא מדפסת. אהבת את היופי, התפעלת מהטבע, וביקשת והצלחת להעביר את התפעלותך ממנו אלי. הדפים שהדפסת היו כאלו עם תמונה של ורדים, עם כיתוב של מרן הרב קוק על הצניעות מספר מדות הראיה, ודאגת לנקד אותם.

או אז נקבעה בליבי ההחלטה שכשאגדל ארצה להדפיס את כתבי הרב קוק מנוקדים. תמיד אמרתי לך יוסי, שאתה המורה האולטימטיבי שלי לכל מה שאני אוהב לעשות. ואז הדפסת מדבקות מתוקות כאלו שכתוב בהן "כאן שומרים על איכות חיים, אנא הימנע מלשון הרע ורכילות", עם סמיילי כזה שאתה עיצבת עוד לפני שהסמיילי המפורסם עוצב בעולם.

ביקשת שאדביק אותן בספרים שלי שאזכור תמיד ששומרים על איכות חיים. כמובן שמילאתי מבוקשך, ולא רק בכרכי המ"ב שנהגת לקנות לי, כל פעם שהדפיסו אותם מחדש לראשונה בדפוס מחשב, אז בשנות המ"מים והנו"נים, ואח"כ כשהדפיסו אותם בראשונה בניקוד, שוב נתת לי מתנה בכל פעם את הכרך החדש שיצא. ואז למדנו בחברותא בהם. הסימניה נמצאת אצלי במקום שפסקנו.

ואז הדפסת על חשבונך, כמו תמיד, חוברות עם הלכות לשון הרע, ואגרת הגר"א מנוקדת שמובלטים בה כל המילים שבהן הוא מזהיר על שמירת הלשון, על איכות החיים שדיברת עליה. ופשוט חילקת בבתי כנסת, הכל בסתר, בלי לעורר גלים, כשאף אחד לא רואה.

לאחר שלמדת במכון מאיר ורצית כל כך לדבוק בתורה ולחנך וללמד את ילדי ישראל, תוך כדי שאתה באהבת המלאכה שלך, מחדיר כמו אמך, דרך האומנות, את מסרי התורה והקדושה, כל הזמן אמרתי לך, בוא לבית אל, תשכור כאן קרוואן ותתאהב במקום הזה.

התחלת ללמד מלאכת יד בבית הספר בנים והעמדת מאות רבות רבות של תלמידים ברבות השנים. אבל כל מי שלמד אצלך, יודע שבחוגים ובשיעורים שהעברת, כמו אמך, העברת אהבה גדולה, טהרה גדולה, אהבת תורה, אהבת הטבע, אהבת הבריות, אהבת ארץ ישראל, פשוט לאהוב. האהבת את האהבה. ואיך אמר מישהו השבוע? "רבים רבים מאד חייבים ליוסי את חייהם", כי מאחורי ה"מורה לאומנות" היית האיש שהקשיב להם בקשייהם והחדיר בהם אמונה והציל אותם מתהומות, והעלה אותם לאיגרא רמא. כל פעם שביקשת שאביא לך ספרי פלא יועץ ואורך אפיים, מנוקדים כמובן, היית מלא במוטיבציה לחלק אותם כפרסים לתלמידיך.

היית כל כולך אהבה וטהרה. אף פעם ומעולם לא רבנו. האמת שלא רבת עם איש מעולם. רק ההיפך, כל הזמן ניסית וגם הצלחת, להשכין שלום במקום שאחרים, רבים וטובים, לפניך לא הצליחו. שנים רבות ורצופות כאב וסבל פעלת ועמלת להשכין שלום. היית מספר לי תוך גילוי טפח וכיסוי טפחיים על כל התקדמות, ולא נכנעת.

ובסוף גם הצלחת. היית יסודי, סבלן, סובלן והזמן הרב שחולף, בכל תחום, בכל נושא, לא היווה בפניך מכשול.

אני זוכר שהיית אומר לי בשנות רווקותך, "תוך כדי שאתה רואה ילדים בני מצוה: אתה רואה, יש לי חברים שנישאו כבר ועוד מעט יש להם ילד בגיל הזה. אתה מבין?". וזה היה תמיד עם חיוך, לא מקנאה, אלא מעין טובה ומערגה לרבש"ע לעזור לך למצוא את ביתך. ובסוף מצאת, כאן בבית אל. הקמת משפחה לתפארת. בדיוק כפי שרצית, אבל בדיוק בדיוק. כל מה שתיארת לי תמיד בשיחות האישות הרבות שלנו בעיקר בנסיעות מבתי הורינו בחיפה לבית אל, ברכבך כמובן, שאתה רוצה לראות בביתך, הכל התגשם, כל פרט ופרט.

אמרתי שלא רבנו אף פעם, אבל אני לפעמים גערתי בך. הייתי אומר לך שאתה מוותר יותר מדי, שאתה רך מדי, שאתה סלחן מדי, שאתה עדין מדי, אבל לא עזר לי כמובן.

כמו אביך פנחס הייתי נדיב-לב בצורה שקשה לתאר. תמיד מתנות, תמיד כתבת ברכות. כל פתק שצירפת לכל דבר של חולין היה מעוטר עם פרח שציירת ובכיתוב בעפרונות צבעוניים.

כיבוד ההורים שלך בחייהם ולאחר מותם הציב כמו כל דבר שעשית, סטנדרט גבוה במיוחד שקשה לחקות. אמרת כיבוד הורים – אמרת יוסי שרון.

החיוך שלך, הצחוק הביישני שלך, גם כשדיברת על האסונות שפקדו אותך וכאבת אותם, היו כובשי לב. הם הדבר שהכי חסר לי בשבועות האחרונים מאז הלכת מעמנו.

התקשרתי אליך לבית החולים מיד כשהתאשפזת. כרגיל דיברת עם החיוך הביישני שלך שנשמע אפילו בקולך. בשל סוללה חלשה השיחה התנתקה פעמיים. בראשונה דיברת רגיל, בשנייה דיברת בקושי ובשלישית שוב רגיל. כמי שמכיר את קולך מצוין, אמרתי לך, יוסי, נכון שהיית עם חמצן ואח"כ בלי ואח"כ שוב עם חמצן? אמרת לי: איך ידעת. הצחקת אותי יוסי.

אמרת לי "אתה יודע, חנה צריכה ללדת". נפרדנו כשאתה במצב רוח טוב כשל מי שעומד להשתחרר אך בליבי דאגה גדולה שמא זה יהיה כמו במקרים רבים שהעידו על חולים שקדמו לך שחלו במחלת הקורונה הארורה הזו, שבתחילה זה קל ואח"כ מסתבך.

ואכן, זו היתה שיחתנו האחרונה. שמעתי כעבור יומיים שעוד הספקת לראות תמונה של הנכד החדש שלך, בנה של חנה, לפני שנכנסת לטיפול נמרץ ממנו לא יצאת.

"צַר לִי עָלֶיךָ אָחִי יוסי, נָעַמְתָּ לִּי מְאֹד, נִפְלְאַתָה אַהֲבָתְךָ לִי מֵאַהֲבַת נָשִׁים".

יוסי חברי-אהובי, חברות שאין דומה לה היתה חברותנו. אני יודע היטב כמה טהור, זך ונקי היית. כמה אהבת את הצניעות, את היופי, את איכות החיים כפי שכינית זאת.

היית האדם הטהור ביותר שפגשתי בחיי. ובמידה רבה מאד אני מכיר לך טובה על עולמות יפים שהכרת לי.

הייתי קורא לך "יוסף הצדיק" והיית נרתע עם החיוך שלך וצוחק כאילו סיפרתי בדיחה. אמרו עליך לאחרונה שיש צדיק נסתר בינותינו, אבל באמת תמיד היית צדיק גלוי. צדקתך היתה גלויה לי.

לא שיערתי מעולם בנפשי שתלך מעמנו כה צעיר, דוקא אחרי פרק כל כך יפה של חייך בו אתה קוצר את הפירות בראותך את ילדיך מובאים לחופה ומולידים את נכדיך, וכולם בדיוק בצלמך בדמותך, כאשר כה חפצת, חפץ פנימי, חפץ טהור.

אבל אתה יודע יוסי, אם לומר זאת ישירות בצורת השיח הישיר שלנו, בדיעבד נראה כמעט מגוחך ויומרני שחשבתי כך. אתה כל כך שייך לעולם העליון. נשמתך הובאה כאן לעולם לנ"ט השנים הללו להאיר את היקום, להראות שיכולה להיות בו נשמה כה טהורה, כה נקייה. אם לא הייתי זוכה להכיר אותך לא הייתי חושב שאפשר להגיע למדרגות קדושה וטהרה כשלך, של עדינות נשמה, של יפי-נפש וענווה.

יוסי חברי אהובי, אתה תמשיך לצפות מלמעלה, במקום הטבעי לך, במשפחתך הנפלאה. יהיה לא פשוט להם, יהיה אפילו מאד קשה, אבל בטוחני שהיסודיות שלך, הסבלנות שלך, הנמרצות שלך תעמוד גם להם, והם כהולכים לאורך, ינצחו כמוך, הם יכבשו את כל היעדים, כפי שאתה עשית. הם ילמדו ממך לנצח את הצער והיגון, את האבל, והם יתעלו, הם יפיצו את אורך.

הם מקימים ויקימו בתים קדושים וטהורים בדיוק כמו זה שרצית והצלחת להקים.

אני מרוצה שהצלחתי להסתיר ממך את דבר הידבקותם של הורי בקורונה ובעיקר את מצבו של אבי, שד' ישלח לו רפואה שלמה. תמיד התעניינת בהם, התקשרת אליהם, ורציתי לחסוך ממך את הכאב.

תתפלל גם עליהם יוסי, תתפלל על כולנו, תתפלל גם עלי יוסי, אהובי. היה מליץ יושר על כל עם ישראל שכה אהבת.