מצוות יישוב הארץ מתקיימת לדעת רבים בריבונות עליה. לכן, כינון ממשלה הוא ממצוות יישוב הארץ. כינון ממשלה אשר תמשול בדרך הרצויה מבחינת התורה, או כזו הקרובה לכך, היא חובה בעיני אנשים מאמינים.
על כן יש לשאוף לכך, ולצרף את כל מי שאפשר שיביא להשגת מטרה זו. יש השוללים את צירופו של שותף מסוים מסיבות ערכיות, ומסתכנים בהישארות מחוץ לכנסת ובאבדן ההשפעה שהדבר יוכל לגרום. איני מזלזל בנימוקיהם, אך איני שותף למסקנתם. יש לבדוק במבט היסטורי את דרך קבלת ההחלטות במקרים דומים.
בראשון של ראש השנה, אנו קוראים בהפטרה, על עליית אלקנה למשכן בשילה. חז"ל אומרים לנו שהיה עולה מידי שנה במסלול אחר, כדי לעודד אנשים נוספים לעלות. עוד בטרם ידענו דבר על המתרחש במשכן, מספר לנו הכתוב "ושם שני בני עלי, חפני ופנחס, כוהנים לה'". מה טיבה של הערה זו במקום זה? הלוא עדיין איננו יודעים שנמצא שם עלי הכהן, ועל מעללי בניו יסופר רק בהמשך. אומר אברבנאל, שהכתוב בא לשבח את אלקנה העולה למשכן למרות העובדה שמכהנים בו כוהנים מושחתים. וזה אומר אברבנאל, "לגודל צדקתו". הצדיק הוא ממוקד מטרה, ולכן אינו נמנע מהגשמת המטרה העיקרית, גם אם כרגע שותפים בה אנשים שאינם ראויים.
שאלה זו עמדה לפני חכמים גם מאות שנים אחר כך. הגמרא תוהה כיצד יעץ התנא רבי בבא בן בוטא לרשע כמו הורדוס, לשקם את בית המקדש הנוטה ליפול? שתי תשובות היא משיבה. האחת שהורדוס היה מחויב בכך כמו כל אחד אחר בהתאם ליכולותיו. היותו בעל עבירות לא פוטרת אותו ממצוות שהוא חייב בהן. השנייה היא, שמבצע בסדר גודל כזה יוכל להיעשות רק על ידי משאבים של ממלכה, והורדוס היה זה שעומד בראשה. מבנה בית המקדש התערער והוא מט לנפול. אלמלא הורדוס היה הבניין קורס. בבא בתרא פרק א.
חכמים לא מאסו במבנה שבנה הורדוס, אפילו אמרו: בבא בתרא דף ד עמוד א "מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה [מימיו]".
שאלה זו נצבה עוד קודם, לפני חכמי בית שני. מכהנים בו כוהנים גדולים אשר קנו את משרתם בכסף. בהם גם בורים ועמי ארצות אשר שפת אמם לא הייתה עברית. יומא, פרק א
לפי התעמולה הרווחת ברחובותינו היום, היו חכמים אמורים להחרים את עבודת בית המקדש ולא לשתף פעולה עם כוהנים ירודים כאלה. אולם הם אינם מוותרים על מעורבותם בעבודת המקדש. הם משביעים את הכהן הגדול לבל ישנה מן ההלכה שבידם, ומניחים שלא יפר את שבועתו.
רבי יוחנן בן זכאי ראה אנשים בירושלים מבשלים תבן ושותים את מימיו. מדרש רבה, איכה. הוא הבין שהמערכה אבודה, ויצא אל אספסיינוס לבקש את יבנה וחכמיה. לו היה "מבקש טהרה קיצוני", לא היה הולך אל אספסיינוס והיינו נשארים גם ללא משען רוחני. רבי זכריה בן אבקולס, לא למד ממנו, ורבי יוחנן, בכיר האמוראים, תולה בו את חורבן הבית.
בעת של מצוקה בריאותית ומצוקה כלכלית, יש לאזור כוחות ולשתף את כל מי שיוכל לסייע. יכולה כל קבוצה לטעון שהצעותיה הן הטובות ביותר לכך, ולבקש את אמון העם, אולם אין להחרים איש שאינו מתאים לרוחה של קבוצה מסוימת. כל מי שהחוק מכשיר את חברותו בכנסת או בממשלה, יעמוד למשפט הבוחר, ואת הכרעתו של זה יש לקבל. מי שימיט עלינו בחירות נוספות, יגרום בהכרעתו לתקופה נוספת של תקלות בבריאות, יביא למות אנשים, ולאבדן פרנסה ולנזק בחינוך, להמשך סבלם של יישובים טעוני הסדרה וחלילה לעוד תלאות כמו הסכמי אוסלו.
מוכר לי פרופסור אחד, שעל פי כתיבתו נראה היה שלו חי בימי אלקנה, היה עומד בפרשת דרכים ומשדל אנשים שלא לעלות לשילה, שכן מכהנים שם כוהנים מושחתים. מוכרים לי גם שני כוהנים, אוהבי אדם ותובעי מוסר, אשר לו חיו בימי בית שני היו כנראה נמנעים מעבודת המקדש בגלל אותם כוהנים שהתמנו בדרך מושחתת. אבל עם ישראל לא שעה לטהרנים בעת מצוקה, ודרכו זאת הוכיחה את עצמה.
הנכון הוא לאמץ בעת הזאת את דברי מי שנחשב למשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק:
לְעֶזְרַת הָעָם! לְעֶזְרַת הָעָם! בַּמֶּה? אַל-תִּשְׁאָלוּ – בַּאֲשֶׁר נִמְצָאָה! בְּמִי? אַל-תִּבְדֹּקוּ – כֹּל לִבּוֹ יִדְּבֶנּוּ!
מִי צָרַת הָאֻמָּה בִּלְבָבוֹ נָגָעָה -הַמַּחֲנֶה יֵאָסֵף, אַל-נָא נַבְדִּילֶנּוּ! כָּל-קָרְבָּן – יֵרָצֶה, כָּל-מַתָּת – נֶאֱמָנָה: אין בודקים בשעת הסכנה.