הרב ליאור לביא
הרב ליאור לביאצילום: עצמי

לפני כעשרים שנה יצא לאור ספרו של הסופר עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך".

בראיון עיתונאי אמר שהתגובות שקיבל על הספר גרמו לו להרגיש כמו מי שקדח בחצר האחורית שלו ופגע בכבל חשמלי וכל האורות בשכונה החלו להבהב. עשרים שנה חלפו מאז ובתו של עמוס עוז, הסופרת גליה עוז, הוציאה לאחרונה ספר משלה בשם "דבר המתחפש לאהבה", ובו באה חשבון עם אביה, שלדבריה נהג בה ובמשפחה באלימות קשה.

נדמה לי שהתיאור שנקט בו האב, יפה גם לתיאור התגובות שגרר פרסום ספרה של הבת; כאילו מישהו קדח בחצר האחורית שלו ופגע בכבל חשמלי שגרם לכל האורות בשכונה להבהב...

לא קראתי את ספרה של גליה עוז, ואינני מעוניין גם לחוות דעה על הביקורת האישית שלה על אביה ועל השאלה האם ראוי לפרסם דברים כאלה לאחר מותו של הורה. אינני מטיל גם ספק באמיתות דבריה או תחושותיה. בדבריי הבאים אבקש להתייחס דווקא למה שנדמה לי שכל אחת וכל אחד יכולים להפיק מהפצע הזה שנפער בצורה כל כך לא נעימה לעיניי כולנו. כוונתי להתמודדות האישית שלנו עם משקעים שאנו נושאים בקרבנו מההורים שלנו.

כבד את אביך ואת אמך

המצווה "כבד את אביך ואת אמך" היא מצווה גדולה ויקרה אך לא פשוטה. לא כל אחד זוכה לגדול בבית בו יחס ההורים היה מכבד ונעים ולא תמיד הזיכרונות שמלווים אותנו מילדות הם זיכרונות טובים. ועם זאת, נראה שיש במצווה הזאת משהו החורג הרבה מעבר להכרת הטוב הפשוטה.

מי שהעמיק להסביר את המצווה הזאת היה הרמב"ן בפירושו לתורה שהפך את היחס להורים כיחסנו לבוראנו: "הנה השלים (-בארבעת הדיברות הראשונות) כל מה שאנו חייבין בדברי הבורא בעצמו וכבודו, וחוזר לצוות אותנו בעניני הנבראים, והתחיל מן האב שהוא לתולדותיו כעניין בורא משתתף ביצירה, כי ה' אבינו הראשון, והמוליד אבינו האחרון... כי כבד את אביך כבוד האל, כי הבורא ציווה לכבד את האב המשתתף ביצירה..." (שמות כ, יא).

כבר חז"ל לימדו שהושווה כבוד ההורים לכבוד המקום (קידושין ל, ב). מה טומנת בחובה ההשוואה הזאת? האם הכבוד והמורא יכולים או צריכים לחפות חלילה על עוולות, פשעים והתעללות?! וודאי שלא ואוי למי שכדי לשמור על כבוד ומעמד של הורה יחפה ויכסה על רשעות ועוול כלפי חסרי ישע. כל מה שיובא להלן לא נוגע למצבי קצה כאלה המחייבים טיפול, ליווי והגנה.

ועם זאת, היחס הייחודי להורים, המשתקף בדברים שהובאו לעיל, מצביע על נקודה שורשית ועמוקה מאוד בקשר הזה שבין הורים וילדים. נקודה שכאשר מבינים אותה, עשויה לייצר עבודה שונה ורגישה עם משקעי עבר שרבים מאיתנו נושאים מילדות.

אהבה וחושך

מי שעסקה בדור האחרון בצורה מעמיקה ופנימית, ביחס בין הורים לילדים ובמשקעים שהקשר ההורי עשוי להותיר, היתה ימימה אביטל ע"ה. בדבריה, השכילה להתייחס לנקודה העמוקה של הקשר, כאשר מצד אחד היא מעניקה לה משקל טרנסצנדנטי ומכבד מאוד (-כדברי הרמב"ן), אך המאפשרת עבודת תיקון אישית מעמיקה ויסודית מן הצד השני.

תמצית גישתה, המכונה "חשיבה הכרתית", טוענת שהמעבר מילדות לבגרות מאפשר לנו להשתחרר מ"חסימות" שונות שכל הורה מעביר לילדו, ירצה או לא ירצה. ה"חסימה" היא ביטוי לכך שהמטען שהעביר ההורה לילדו עובר, מסיבת שונות, בצורה "חסומה" בה הטוב והחום לא מתגלים והדבר מותיר בילד "רושם".

למשל, הורה החפץ בהצלחת ילדו אך נוהג בביקורתיות, שיפוטיות יתר ומעיר הערות חוזרות ונשנות. יש פה בקשת טוב של ההורה המגיעה יחד עם חסימה. או בלשון אחרת – אהבה המגיעה עם חושך. כאשר אנו מתבגרים, אנו עומדים מול ההורים ומתחילים לזהות את החסימות הללו. מתחילים לזהות שבתוך האהבה הסתתרו צללים ומחשכים. באופן מפתיע, אנו מגלים לפעמים גם בעצמנו, בעיקר בשעת מתח וקושי, דפוסי התנהגות חסומים כאלה שהוטבעו בנו ואנו פועלים לפיהם, על אף שהם מעוררים בנו דחייה וסלידה גם מעצמנו.

בשלב זה, עלינו ליצור את ההפרדה (או בלשון ימימה ה"תיחום") בין הטוב שעבר אלינו לבין החסימה שמנעה מאיתנו את אותו הטוב. ממש כמו בירור אוכל מתוך פסולת. האוכל הוא הטוב, ועל הטוב אנו מכירים טובה. ומה שלא טוב – יתברר ונוכל להשתחרר ממנו ולעמוד על רגלינו מבלי להתערבב עם הפסולת. העובדה שאיננו עוסקים בביקורתיות ובשפיטה של ההורים, משחררת אותנו לגלות את הטוב שקיים בהם ואת הטוב שזכינו לקבל מהם. את מה שחסר לנו ודורש ריפוי, נגלה מתוך עמידה עצמאית על הנשמה האלוהית שבקרבנו. הטוב העצמי שקיים בנו ושכעת אנו יכולים לחשוף בעבודתנו האישית ללא תלות בגורם חיצוני.

בגישה הזאת יש בראש ובראשונה אמונה גדולה בכך שההורים שקיבלנו אינם בטעות או במקרה. ובלשונה של ימימה: "בדרך כלל ההורים זה תיקון שלא במקרה כדי לאפשר את התיקון של כל אחד... הרי ההורים מזמנים לך את אשר יש לך לתקן ואז לשמוח ולקבל הורים שמזמנים לך תיקון". וכפי שאמרה בהזדמנות אחרת: "יהיה רצון שתבינו חלק זה כדי לטהר את הלב עם ההורים". בנוסף לכך, קבלת האהבה שביקשו הורינו להעביר לנו, לצד ההבנה שגם הם בני אדם על כל המשתמע מכך, מעניקה לנו הזדמנות לבחור בבגרותנו להאיר את אותם צללים ומחשכים ולקבל גם את העבודה עליהם באהבה.