הדליקו את המכשיר, רועי התחיל לצרוח וכולנו בכינו וצחקנו

רועי קליין ואביו יגאל, סמזכ"ל בני עקיבא, התארחו באולפן ערוץ 7 וסיפרו על הרגע שבו רועי החל לשמוע ועל אתגרי החיים עם לקות שמיעה.

עדו בן פורת - ערוץ 7 , י"ט באדר תשפ"א

יום השמיעה הבין-לאומי: רועי קליין מהיישוב מעלה חבר בהר חברון נולד כשהוא לא שומע כלל. בגיל שנתיים הושתל לו שתל קוֹכְלִיאַרִי שקולט צלילים מהסביבה וממיר אותם באמצעות מעבד לאותות חשמליים המועברים דרך אלקטרודות אל עצב השמיעה.

באולפן ערוץ 7 שיחזרו היום (רביעי) רועי ואביו, יגאל קליין, את הרגעים המרגשים בהם החל לשמוע וסיפרו על התהליך הארוך שעברו מאז.

יגאל, סמזכ"ל תנועת בני עקיבא, סיפר כי האחות בטיפת חלב היא זו שגילתה את לקות השמיעה. "היינו אחרי שני ילדים שכבר גדלו ורועי הוא בנינו השלישי", אמר. "בגיל חמישה חודשים המטפלת עושה עם הרעשן מול רועי והיא אומרת לנו 'נראה לי שיש לכם בעיה'".

"אמרנו לעצמינו, 'נראה לי שלך יש בעיה', ואז החל מסע של כמעט שנה וחצי עד שגילינו סופית שרועי עם לקות שמיעה מלאה מלידה", סיפר האב. "בסופו של דבר רועי שלנו הורדם ועם בדיקה חיצונית אובייקטיבית גילו שהוא נולד ללא שמיעה כלל".

"אני זוכר את הקטע שהדליקו את המכשיר, שזה היה בגיל שנתיים", אמר רועי. "שמעתי פתאום, ובכיתי והם צחקו. אז התחלתי לשמוע".

האב, יגאל, סיפר בהתרגשות, רגע אחרי רגע, על לחיצת הכפתור בבית החולים שהעניקה לרועי את היכולת לשמוע ואת תגובתו. "אמרו לנו שברגע שזה נכנס לו, הקולות, אז הוא אמור להתחיל לצרוח מפחד, מהלם, ואתם אמורים לצחוק ולשמוח כי הנה זה עובד".

"זה היה יומיים לפני יום כיפור, רועי היה בן קצת יותר משנתיים. זה היה בהדסה עין כרם. אנחנו שומעים את הקלינאית מקלידה ואנחנו לא מבינים למה לא קורה כלום. היא ממש חיכתה ששום דבר אחר לא יגרה אותו", סיפר יגאל.

בחדר נכחו הוריו של רועי, סבו, הקלינאית תקשורת ורועי עצמו. "הייתה דממה בחדר", תיאר יגאל. "ואז אתה שומע את הקליק של ה'אנטר', ופתאום הוא מתחיל לצרוח את נשמתו. אנחנו מתחילים קצת לצחוק אבל מתחילים לבכות ביחד איתו. סבא קצת מצלם ומחזק אותנו שזה עובד".

יגאל תיאר את ההתמודדות המשפחתית עם לקות השמיעה. לדבריו, "זה מתחלק לחיים טרום הניתוח ואחר כך. השנתיים הראשונות היו פשוט לדעת מה שיש לרועי. האם באמת יש לו לקות שמיעה? אתה נכנס לחדר ופתאום הוא מסתובב, אבל זה בגלל החושים המאוד חדים של רועי בתחומים אחרים שפיצו על הלקות של השמיעה".

"חוסר הוודאות הוא מאוד מורכב ורצינו פשוט לדעת", אמר. "אחרי שכבר יודעים ועוברים את התהליך של הניתוח והפעלת השתלים, השלב הבא זה מסע משותף של כלל המשפחה לרכישת שפה. מסע משותף לשמיעה. רועי היה צריך לעבור הרבה מאוד מפגשים עם קלינאית תקשורת כדי להבין ששומעים וגם מדברים".

"לפני הניתוח ולפני השיקום של הדיבור, רועי היה רואה לפעמים שאנחנו צועקים אז הוא היה עושה את התנועה הזאת (תנועת צעקה ללא קול, עב"פ). כי אתה לא יודע שאתה יכול להשתמש בדיבור או בקולות שיוצאים. זה מסע אינטנסיבי אבל אפשרי", אמר.

השתלבות של לקויי שמיעה בחברה היא בסך הכל רגילה, אך לפעמים ההתחלות קשות. "המסגרת ממש רגילה. בסוף אין פה שוני", אמר רועי. "ההתחלות היו כמובן מאוד קשות כי אנשים לא הבינו, מה יש לך מכשירים אתה שונה מכולם? אבל איכשהו בסוף התחברתי לזה".

אביו הוסיף: "הייתה לנו הכרעה בסיסית שזאת לקות אבל רועי הוא ילד רגיל. מאוד התעקשנו שהוא ייכנס למסגרות רגילות ורועי מאוד עזר לנו כי הוא עבד מאוד קשה כדי להתאקלם במסגרות הרגילות. זה לא תמיד קל, זה הרבה בירוקרטיה. רועי למשל, אומנם הוא במסגרת רגילה, אבל מלווה אותו כיתה אקוסטית בכל מקום שהוא נמצא כדי שהמסגרת תהיה כמו שצריך".

לסיום, יגאל קליין אמר כי בתור אנשי חינוך, הוא ואשתו יעל משתדלים ללמוד מהרגע שבו נלחץ הכפתור ורועי החל לשמוע לחיים עצמם. "הרבה פעמים אנחנו חושבים על הסוויץ'-און הזה. לפעמים זה דברים שאנחנו צריכים לעשות בלב, בתוכנו, בתוך החברה הישראלית", כך קליין.