ככל שעובר הזמן מסתבר שמגפת הקורונה היא לא רק אירוע בריאותי, אלא אירוע שמציף ומחדד התמודדויות וסדרי עדיפויות בתחום הדתי, החברתי והתרבותי.
נראה שהאתגר החינוכי- חברתי הבא העומד בפני החברה הדתית הוא שאלת פתיחת בתי הכנסת לפי מתווה התו הירוק (למתחסנים ולמחלימים). זו עלולה להשאיר בחוץ את הילדים ואת הנוער שמתחת לגיל 16 ואשר עדיין לא יכולים להתחסן. המתווה הזה נבנה כדי לאפשר מופעי תרבות וקונצרטים, כך יוכלו המבוגרים להנות והאמנים להתפרנס, אבל מתווה למבוגרים בלבד אינו מתאים לבתי הכנסת.
הילדים האלו ( בגילאי 10- 16) יושבים כבר שנה בבית, חלקם מול הזום, וחלקם אפילו את זה לא מצליחים לעשות. התחושה שלהם היא שלאף אחד לא באמת חשוב החינוך שלהם. בקהילה המקומית, שנהנית מגמישות רבה יותר ממערכת החינוך, חייבים למצוא פתרון שיפנה לכתחילה לילדים האלו ולא יזנח אותם מאחור, פתרון שישקף שהם חשובים, מוזמנים ורצויים.
עלינו לחשוב איך מצד אחד לצמצם את הסיכון לתחלואה, ולא להכניס ילדים יחד לחללים סגורים (עשרה אקראיים מחדש בכל תפילה, מבתים שונים), ומצד שני לאפשר להם תפילה מכובדת, רצוי ליד ההורים, ולהעביר להם בכך מסר שהתפילה שלהם חשובה לא פחות משל אחרים.
מנייני הרחוב שפעלו בצורה כה טובה עד עתה, עלולים להתחיל להתפרק עם חזרת המחוסנים והמחלימים פנימה לבית הכנסת. באופן טבעי, ספק גדול אם מנייני הרחוב יצליחו לגייס מניין ובעלי תפקידים לאורך זמן אחרי שכל המעוניינים לחזור לבית הכנסת יעזבו.
הפתרון הפשוט והנכון ביותר הוא החלטה קהילתית להמשיך לקיים מניין באוויר הפתוח. מנין שיפעל סמוך לבית הכנסת, ועד שהוא לא יתחיל, לא יתחיל גם המניין שבפנים (אחרת תמיד אפשר לומר שאין מניין, הבנות ובני 12.5 אפילו לא יוכלו לעזור בזה). פתרון אחר הוא ארגון מתאים ואיחוד של מנייני רחוב שבהם יתפללו הילדים והוריהם. כל קהילה צריכה למצוא את הדרך שמתאימה לה, ובלבד שהמסר יהיה חד וברור - אסור לוותר על הילדים האלו, כי בנפשנו הוא.
ד"ר מירי כהנא היא מרצה ללשון ולתנ"ך במכללת אפרתה