שיחות הגרעין, 2015
שיחות הגרעין, 2015צילום: Heinz-Peter Bader , reuters

ביום שישי שעבר, שעות ספורות לאחר שמיליוני יהודים בישראל וברחבי העולם סיימו את סעודת הפורים, הותר לפרסום כי אונייה בבעלות ישראלית השטה תחת דגל איי הבהאמה הותקפה במפרץ עומאן, סמוך לאיראן ולאמירויות. כל הסימנים מצביעים על כך שהספינה הותקפה על ידי טיל שנשלח לעברה מספינה של חיל הים האיראני. בראיונות שנתן לתחנות הרדיו בתחילת השבוע אישר ראש הממשלה נתניהו כי איראן היא שעומדת מאחורי תקיפת האונייה הישראלית. הממשל באיראן מכחיש כל קשר לאירוע, באופן שמזכיר את ההכחשות שאופייניות לתקיפות ישראליות בסוריה.

תקיפת האונייה היא אחד משלושה אירועים שהתרחשו בשבוע החולף, אשר מסמנים הסלמה במערכת היחסים שבין איראן למערב. שני האירועים הנוספים הם ההפרות המאסיביות של הסכם הגרעין שאיראן מבצעת לקראת משא ומתן מול האמריקנים לחזרה אליו, והתקיפה האווירית הראשונה של ממשל ביידן אל מול מיליציות שיעיות בגבול סוריה-עיראק.

"שלושת האירועים אולי התרחשו במקביל, אבל האמת היא שלא מדובר בנקודת שיא במתח שבין איראן למערב", אומר ד"ר רז צימט, מומחה לענייני איראן במכון למחקרי ביטחון לאומי. "קודם כול, היה צפוי שזה בדיוק יהיה המקום שאליו נגיע. ומעבר לזה, יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. באונייה הישראלית לא היו נפגעים בגוף ובנפש ונגרם רק נזק כלכלי, ההפרות האיראניות הן לא בלתי הפיכות, והתקיפה האמריקנית לא הייתה נגד מטרות אזרחיות אלא נגד מטרות צבאיות איראניות. במילים אחרות, הצדדים עוד יכולים להתדרדר למצב מתוח יותר".

זה משהו שאחד הצדדים מעוניין בו?

"סביר להניח שלא. אבל צריך להבין איפה המזרח התיכון עומד. מבחינת האיראנים יש להם אפס אמון בארצות הברית, בעקבות ביטול ההסכם מצד טראמפ, ובנוסף לכך הם היו צריכים להשיב משהו מהכבוד שלהם אחרי חיסול פח'ריזדה. זאת כנראה הסיבה לתקיפת האונייה הישראלית. ביידן מצידו רוצה לחזור להסכם כמה שיותר מהר, אבל הוא עומד מול לחצים אחרים בגלל ההפרות האיראניות. ישראל ושאר מדינות האזור מסתכלות על המצב בדאגה גדולה".

בחזרה להסכם אובמה

חזרה להסכם הגרעין הייתה אחת ההבטחות המרכזיות של הנשיא ביידן במהלך הקמפיין. כבר מהימים הראשונים של גיבוש ממשלו היה ברור שלשם הממשל החדש פונה, שכן הוא מינה למרבית התפקידים הבכירים בתחום הדיפלומטיה את אדריכלי הסכם הגרעין. אלא שההתנגדות המוצהרת של כל מדינות האזור לחזרה להסכם הובילה את ממשל ביידן לשחרר מסרי הרגעה ולומר שההסכם ישוכלל ולפחות חלק מהבעיות בו ייפתרו. כעת נראה שהאמירות הללו ככל הנראה ירדו מהשולחן, והמטרה היא לשוב באופן מלא להסכם שיצר אובמה.

"אם נרכיב לרגע את המשקפיים של איראן, מבחינתם הם צודקים לחלוטין. הם לא רואים שהם עשו שום הפרה של ההסכם, ולכן היציאה של טראמפ ממנו היא שבירת המוסכמות", אומרת ד"ר תמר עילם־גינדין, מומחית לאיראן ממרכז עזרי ובעלת הפודקאסט 'איראניום מועשר'. "יש בזה הרבה מן האמת. הארכיון שנתניהו הציב לפני שנתיים לא חשף הפרה של הסכם הגרעין, אלא רק שהאיראנים שיקרו כל השנים. למען האמת, לא הצליחו למצוא את האיראנים מפרים את ההסכם מהצד שלהם".

ומצד שני, כרגע הם מותחים את החבל מול האמריקנים. אין חשש באיראן שהחבל עלול להיקרע?

"זה יותר מורכב מזה. צריך לזכור שלקח לאיראנים יותר משנה עד שהם החלו להפר את ההסכם אחרי יציאת טראמפ ממנו. הם נתנו לאירופאים ולארצות הברית זמן לחזור אליו, והם לא עשו את זה. כרגע זה נראה כאילו הם מנסים להפר כמה שיותר כדי שיהיה להם על מה לוותר מבלי לוותר על הדברים החשובים להם באמת. הם רוצים את הסכם הגרעין המקורי ככתבו וכלשונו. ההפרות מסייעות להם במרחב התמרון כדי להשיג את זה".

בזמן שהאיראנים ממשיכים בהפרת ההסכם, ממשל ביידן מנסה דווקא לפנות אל משטר האייתולות בעזרת שורת מחוות של רצון טוב. חלק מהמחוות הן ישירות לאיראן, החלק האחר עקיף. בשורת המחוות הישירות ניתן למצוא את הסרת החות'ים מתימן מרשימת ארגוני הטרור שטראמפ הכניס אותם אליה בימיו האחרונים בתפקיד, אי־גינוי תקיפת האונייה הישראלית וכמו כן אי־עצירת דרום קוריאה מהפשרת מיליארדי דולרים של בכירים איראניים ששהו בבנקים במדינה.

"אירוע כמו הפשרת הנכסים בדרום קוריאה לא יכול להתרחש בלי אישור מאחורי הקלעים של ממשל ביידן", אומר צימט. "זה חלק מהרצון להחזיר את האיראנים לשולחן המשא ומתן, אם כי עד עכשיו זה לא עובד. אני מוכרח לציין שלפעמים נראה לי כאילו האיראנים עדיין לא החליטו האם הם רוצים לחזור להסכם הגרעין או לא. הם במובן מסוים מפחדים שאם הם יחזרו להסכם, בעוד ארבע שנים יוחלף הממשל בוושינגטון ושוב פעם האמריקנים יפרשו ממנו. מבחינת האיראנים הם רוצים לקבל מביידן דמי רצינות בשביל לשבת חזרה מסביב לשולחן".

אין חשש שההתנהלות של ביידן תוביל להתמסמסות של הסנקציות בפועל?

"זה לא הולך לקרות. צריך לזכור משהו, הסנקציות שהוסרו במסגרת הסכם הגרעין הן הסנקציות המשניות. הסנקציות המרכזיות, שהן מסחר ישיר מול ארצות הברית והסנקציות על הבנקים האיראניים, נשארו גם אז. האמריקנים לא יוותרו על הסנקציות האלה אלא אם האיראנים יעשו צעדים משמעותיים שאני לא רואה אותם עושים כרגע. האיראנים לא יוותרו על פרויקט הטילים שלהם ועוד שורה של דברים".

"מבחינתנו פרויקט הטילים האיראני הוא איום ונורא כמובן, אבל מהצד שלהם הוא הכרח מציאות. האיראנים לעולם לא יסכימו לוותר עליו פשוט כי הם רואים את כל יריבותיהם באזור מתחמשות ומשתדרגות. זאת לא רק ישראל. זאת גם סעודיה, פקיסטן, האמירויות ושאר שכנותיה הקרובות והרחוקות. המחשבה שהאיראנים יהיו מוכנים לוותר על זה די תלושה מהמציאות", אומרת עילם־גינדין.

ומהצד השני נמצאת ישראל, שמבחינתה זהו סדין אדום.

"כמובן, וזאת לא רק ישראל. בכנות לא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד ממנהיגי הצדדים. לישראל יש בעיה חמורה כי האיראנים מתקדמים ליכולת גרעינית וגם מתפרסים בשטח. ומעבר לזה, היכולות של ישראל די מוגבלות. הקלף הגדול ביותר של ישראל, תקיפת מתקני הגרעין, לא באמת נמצא על השולחן בגלל ההשלכות שלו. לא ישראל ולא אף אחד מהצדדים רוצים להיגרר למלחמה אזורית. לאף אחד אין את היכולת לעשות את זה כרגע. למרות באופן ציני מאוד יש לזה גם יתרונות של ייצוב משטרים. אבל בכלליות, אין לאף מדינה רצון לצאת למערכה כזאת".

"אוניית ריגול ציונית"

אחת הסיבות המרכזיות שבגללן תקיפה צבאית איננה אפשרית היא ההבנה שמהלך כזה יוביל את ישראל להתמודד מול מאגר הטילים העצום של חיזבאללה, המונה כ־150 אלף טילים, מאות מהם מדויקים. כפי שהצגנו במוסף 'אתנחתא' לפני שבועות אחדים במהלך ריאיון עם האלוף (מיל') יצחק בריק, ישראל החליטה באופן מודע שלא להתמודד עם האיום האסטרטגי של הטילים בלבנון. כשישראל התעוררה, זה כבר היה מאוחר מדי.

"האמת היא שמי שרצה לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים היה צריך לעשות את זה לפני עשר או 15 שנה. היום זה פשוט מאוחר מדי. האיראנים כבר עברו למצב שבו הם יכולים לשקם את הנזקים בתוך איראן עצמה. הם לא צריכים לפנות לסיוע מחוץ למדינה לשם כך. המשמעות היא שכל תקיפה תעכב את האיראנים לפרק זמן של שנתיים-שלוש, כשלאחר מכן תהיה להם לגיטימציה עולמית לשקם את הכורים והמתקנים מבלי שישראל תוכל לעצור את זה. וכל זה מעבר להשלכות המיידיות של מלחמה אזורית שישראל לא ממש יכולה להסתדר בה כרגע מכמה סיבות", אומר צימט.

אלא שישראל עלולה להיגרר למלחמה שכזאת, וזאת מבלי שתרצה בכך. הסיבה היא המתקפה על האונייה הישראלית במפרץ עומאן. למרות ההכחשות הרשמיות של המשטר האיראני, תקיפת האונייה שבבעלות ישראלית נעשתה כפעולת תגמול על חיסולו של פח'ריזדה, חיסול שהאיראנים, והעולם כולו יש לציין, מייחסים לישראל. קייהן, אחד העיתונים החשובים במדינה, והמקורב מאוד לאייתולה חומייני, כתב במפורש שהפצצת האונייה היא פעולת תגמול ל"תוקפנות הישראלית והאמריקאית באזור".

"הסיפור שהאיראנים מספרים לציבור שלהם זה שלא מדובר באונייה אזרחית אלא באוניית ריגול ציונית שבאה לפעול על אדמת איראן. זה נרטיב שנועד להגדיל את ההישג כביכול של התקיפה, כי סתם לתקוף אונייה של ישראלי בודד, ולא של מדינת ישראל, זה לא מאוד מרשים. מצד שני, מי שירה את הטיל או הציב את המוקשים הימיים הוא מישהו מאוד מנוסה. אם הוא היה רוצה לפגוע בצורה משמעותית יותר, הוא היה עושה את זה. במובן מסוים זה נועד להעביר מסר שהאיראנים יפקחו על כל תנועה של ישראל באזור", אומרת עילם־גינדין.

ישראל מצידה לא מתכוונת להגיב בשקט על התקיפה האיראנית. בתחילת השבוע דיווחה התקשורת הסורית על תקיפות ישראליות במדינה נגד מטרות איראניות. גורמים ישראליים דאגו להעביר את המסר שהתקיפה בסוריה היא תגובה למהלך האיראני. במקביל, בשלישי בערב הגיש שגריר ישראל באו"ם גלעד ארדן למועצת הביטחון דרישה לגנות את איראן על תקיפת האונייה. התפתחויות נוספות בנושא צפויות להתרחש בימים ובשבועות הקרובים.

"הכדור כרגע נמצא בידיים של ישראל. אם ישראל תחליט להגיב יותר ממה שהיא עשתה עד עכשיו, המצב עלול להסלים ונאבד שליטה ואולי ניגרר לסבבים שאנחנו לא רוצים בהם. צריך להתנהל כרגע בזהירות ובעדינות כדי שלא נצטער על כך מאוחר יותר", אומר צימט.

ובכל זאת, ישראל לא יכולה לשבת בחיבוק ידיים ולתת לאיראנים להגיע לפצצה גרעינית.

"ישראל צריכה להחליט מה היא עושה מתוך שורה של ברירות רעות. היא יכולה להילחם נגד חזרה להסכם בכל מחיר, ואז לקבל איראן על סף גרעין תוך כמה חודשים. היא יכולה לנסות לתקוף באיראן, ואם המהלך הזה יצליח היא תעכב את האיראנים בשנתיים-שלוש מצד אחד, תיתן להם לגיטימציה לשקם את הפרויקט מצד שני ותיגרר למלחמה אזורית ודאית מהצד השלישי. והיא גם יכולה לתת למערב לחזור להסכם הגרעין, בתקווה שניתן יהיה לשפר אותו בהמשך".

להדק את הטבעת

מדינות האזור מסתכלות על ממשל ביידן ומרגישות שהן בשידור חוזר מימי ממשל אובמה, שפרט ליצירת הסכם הגרעין המחורר שמאפשר לאיראן להמשיך לייצר טילים ולצבור ידע על יכולות גרעיניות גם ערער את האזור. במיוחד בכל הקשור לעמידה אמריקנית לצד בנות בריתה.

בדיוק כמו בשנות כהונת אובמה, גם ביידן מתנהל נכון לעכשיו בציר של התרחקות מבעלות בריתו באזור, ובראשן ישראל וסעודיה. זה התחיל במחווה הסמלית בדמות שיחת הטלפון עם ראש הממשלה נתניהו שהתעכבה שבועות ארוכים, מהלך שזכה לביקורת נרחבת גם בתקשורת האמריקנית. המשיך בגמגום של דוברת הבית הלבן בתדרוך העיתונאים היומי בקשר לחשיבותן של בעלות הברית במזרח התיכון, והגיע לשיא עם פרסומו של הדו"ח על רצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י. על פי הדו"ח, מי שהורה על חיסולו של העיתונאי הוא לא אחר מאשר יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן.

החשש הגדול בישראל בפרט, ובציר המדינות המתונות בכלל, הוא שהמחוות הללו ייהפכו להיות מדיניות כוללת שתוביל לכך שלא ניתן יהיה לסמוך על מטריית ההגנה האמריקנית. החשש הזה הוביל את ראשי המדינות הללו לדיונים קדחתניים על הקמת ברית ביטחון אזורית כדי לפעול אל מול איראן. הדיווחים על הקמת ברית הגנה שכזו החלו בעקבות הביקורים התכופים של בכירי מערכת הביטחון בישראל במדינות השכנות, כולל פגישה של שר הביטחון בני גנץ ומלך ירדן, שיחת טלפון של נתניהו ושליט בחריין ושיחה בין שר החוץ אשכנזי לשרי החוץ של עומאן והאמירויות. החלק המרכזי בדיווח עסק בכך שהמגעים הללו מתנהלים דרך מדינות מערביות, אך כלל לא ברור האם לארצות הברית יש בהן חלק או לא.

ביום שלישי בערב אישר שר הביטחון גנץ את הדברים בריאיון שנתן לסוכנות הידיעות רויטרס: "אנחנו פועלים כדי להקים ברית ביטחונית אזורית יחד עם מדינות במפרץ שיש להן גישה זהה לאיראן כמו הגישה הישראלית. אני לא חושב שזאת תהיה ברית הגנה, אבל יש לנו עניין ליצור מעין ברית ביטחונית אזורית". גורמים המעורים בפרטים אומרים ל'בשבע' שהמודל שעליו מדובר נמצא גם הוא בדיונים, ולא מן הנמנע שבסופו של דבר תוקם ברית צבאית בין ציר המדינות המתונות וישראל כדוגמת נאט"ו.

"התפיסה הזאת היא מדיניות שישראל נוקטת בה כבר עשרות שנים, שנקראת 'טבעת דפלומטית'", מסכמת עילם־גינדין. "הרעיון הוא להקיף את מדינות האויב שלנו במדינות שיש לנו איתן יחסים קרובים מאוד. בעבר עשינו את זה עם איראן עצמה, כשעיראק הייתה האיום הגדול עלינו. היום אנחנו עושים את זה בעזרת בחריין, האמירויות, אזרבייג'אן ועוד מדינות מסביב לאיראן. זו לא טבעת מושלמת, כי יש את עיראק באמצע שהיא שטח בלתי נשלט כל כך, אבל זה הכי קרוב שאפשר. במובן הזה הסכמי השלום שינו מציאות. עד היום רק האיראנים היו על הגבול שלנו, עכשיו גם אנחנו על הגבול שלהם".