תורה רבגונית

אחרי חטא העגל ועונשו ואחרי תשובת העם וכפרתו, מתחדשת הברית שנכרתה במעמד הר סיני בין ה' לישראל.

הרב פרופ' יהודה ברנדס , כ"א באדר תשפ"א

תורה רבגונית-ערוץ 7
הרב פרופ' יהודה ברנדס
צילום: גרשון אלינסון

הנוסח של הברית הראשונה בסוף פרשת משפטים, אחרי מעמד הר סיני, והנוסח של הברית השנייה, אחרי חטא העגל, דומים זה לזה, אך יש ביניהם הבדלים מסוימים. החזרה, הדמיון והשוני, מזמנים דיון בדבר כפילויות של פרשות בתורה, דמיון ושוני ביניהן.

לעתים מופיעות בתורה שתי פרשות המתארות מאורע אחד והן שונות זו מזו עד מאד. כך לדוגמה פרשת הבריאה שבפרק א' בבראשית, לעומת זו שבפרק ב'.

לעתים מופיעות בתורה שתי פרשות המתארות מאורעות שונים והן דומות במפתיע, כמו לדוגמה החזרה על סיפורי הבארות, הפלשתים ואבימלך, גם בימי אברהם וגם בימי יצחק. דוגמה לכפילות שכזאת בין שני חומשים היא החזרה על תלונות העם ובעקבותיהן פרשת המן והבאר, בחומש שמות, ובחומש במדבר.

כך הדבר גם בפרשיות של מצוות. דוגמה בולטת היא רשימת עשרת הדברות, בשמות ובדברים. הן דומות זו לזו אך שונות בפרטים מסוימים. בדיבר הרביעי, בשבת, ההבדלים די משמעותיים. הם קיימים גם בנוסח הציווי: זכור לעומת שמור, וגם בטעמו: "זכר למעשה בראשית" לעומת "זכר ליציאת מצרים". המפרשים נחלקו אם ההבדלים בין הדיברות משקפים הבדלים ממשיים בין מה שנכתב בלוחות הראשונים לבין מה שנכתב בלוחות השניים, או שההבדלים נובעים מהבדלים סגנוניים בין חומש שמות לחומש דברים ומהמגמה להבליט רעיונות שונים בכל אחד מן החומשים.

יש גישות שונות להסבר ההבדלים בין פרשיות דומות וכפולות. בקוטב האחד נמצאת גישתו של רבי אברהם אבן עזרא, שאומר בפירושו לעשרת הדברות, כי "משפט אנשי לשון הקודש" הוא שהם רגילים לנסח את דבריהם בסגנונות שונים, ואין כל פגם בדבר כל עוד נשמרת משמעות אחת: "שישמרו הטעמים ואינם חוששים משנוי המילות".

בדרך זו מפרש רד"ק גם תקבולות בפסוקים, תופעה שכיחה בלשון הנביאים, במזמורי תהילים או בפתגמי החכמה בספר משלי. רד"ק מסביר שזהו עושר סגנוני בבחינת "כפל הדבר במלות שונות", ואינו מחפש מה החידוש בחזרה הכפולה של התקבולת. פשטנים רבים הלכו בדרך זו. לפי גישה זו ניתן לפרש שאין הבדל מהותי בין שתי הבריתות של סיני, זו שלפני חטא העגל וזו שלאחריו. זו אותה הברית שחזרה ונתחדשה כדי להראות שה' נענה לתפילת משה, סלח לעם וממשיך עמהם בדרך לארץ כנען.

בקוטב האחר של הפרשנות עומדת גישתם של חז"ל במדרשי ההלכה והאגדה. חז"ל מדקדקים בכל פרט ופרט של שינוי והבדל ולמעלה מכך, גם כאשר יש חזרה זהה מילולית, הם ידקדקו מה באה החזרה ללמדנו. דרך זו אינה ייחודית למדרש. הלכו בה גם פרשנים פשטנים לאורך הדורות, מהרמב"ן ועד המלבי"ם.

לפי הגישה הזאת, ההבדלים בין הברית הראשונה בסיני לבין השנייה, משקפים את השוני בהנהגת עם ישראל שלפני חטא העגל, לבין זו שאחריו.

כאשר מעיינים בתשומת לב בהקבלה בין שתי פרשיות הברית, אפשר למצוא תימוכין לשתי הגישות.

לדוגמה, את החילוף בין: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (כג טו), לבין: "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם" (לד יח), נקל להסביר בדרכו של ראב"ע, שזהו חילוף סגנוני בלבד. אם כי יש מפרשים המוצאים טעם להבדל בין "כאשר צויתך" ל"אשר צויתך" (עי' רש"ר הירש).

לעומת זאת, יש חילוף בין שני הפסוקים הקודמים למצוות הרגלים שאותו מתבקש להסביר כתוצאה של חטא העגל:

בפרשת משפטים נאמר: "וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ" (כג יג), ואילו בכי-תשא: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (לד יז). אחרי שעשו את העגל, לא די להזהיר על איסור אלהים אחרים, אלא צריך להזהיר בפירוש על איסור עשיית אלהי מסכה.

בדרך כלל התורה אינה מציינת קיומה של הקבלה בין שתי פרשיות והלומד נדרש לשים לב לכך בעצמו, או בסיוע דרשנים ופרשנים. בדוגמה שלפנינו, אין אזכור בברית השנייה לכך שהיתה ברית ראשונה דומה לה, שנתפרטה בתורה זה לא מכבר. אך לעתים, התורה מסבה את תשומת הלב לזיקה בין פרשות, וגם לכך נמצא דוגמה בפרשתנו. התורה מציינת זיקה בין הנאמר בברית סיני לבין מה שנאמר בתורה קודם לכן: הפסוק "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו" מפנה לאיסורי עבודת אלילים ולאיסורים נוספים שהוזכרו קודם לכן, והמלים "כאשר צויתך" במצוות חג המצות מפנות אל הפרשה הרחבה והמפורטת של מצוות הפסח, לפני יציאת מצרים (שמות יב-יג). לכבוד חג הפסח הקרב, נרחיב מעט בענין זה.

במעמדי הברית בסיני הוזכר החג בקיצור נמרץ. קרבן הפסח לא נזכר כלל, גם לא איסור חמץ, אלא רק מצוות אכילת מצה. החג זוכה כאן לראשונה בתורה לשם "חג המצות", ומובלט בו היבט חדש ושונה מזה שתואר בפרשות יציאת מצרים.

תיאור מצוות הפסח בפרשת בא, לפני יציאת מצרים, מתמקד בזיכרון היציאה ממצרים, משעבוד לגאולה. פסח דורות הוא שחזור של פסח מצרים. שחיטת הפסח ואכילתו צלי על מצות ומרורים משחזרים את ליל היציאה ממצרים, איסור החמץ נובע מכך שבצקם של היוצאים ממצרים לא הספיק להחמיץ והחובה לספר לבנים את סיפור המעשה של יציאת מצרים הם מרכזו ומהותו של המועד.

לא כן הדבר בפרשתנו. הדגש בה הוא חובת השמירה על "מועד חודש האביב". אמנם הסיבה לכך היא "כי בו יצאת ממצרים", אך לא סיפור היציאה הוא העיקר, אלא היותו של מועד האביב זמן של התחלה לעם ישראל וגם זמן התחלה של מעגל השנה העברית.

בצד חג המצות מוזכרים בבריתות אלה לראשונה גם שני הרגלים האחרים: חג השבועות, הנקרא כאן גם חג הקציר והביכורים, וחג האסיף, "באספך את מעשיך מן השדה" ב"תקופת השנה". הדגש בשלשתם אינו הזיכרון של יציאת מצרים. בחג האסיף כלל לא נזכרות הסוכות, אלא רק החיים החקלאיים, הטבעיים, בארץ ישראל. בהקשר זה מוזכרת מצות השבת בהדגשת מלאכות השדה: "בחריש ובקציר תשבות" ובצידה גם מצוות השמיטה.

מכיון שהמוקד של הברית הוא הנהגת העם בארץ, מפורטות בבריתות אלה אזהרות מפני התקרבות יתירה לעמי ארץ כנען, הגררות אחריהם ולמידה ממעשיהם.

בדבר זה דומות שתי פרשיות הברית בסיני זו לזו. בשתיהן נשואות הפנים אל העתיד, אל החיים בארץ ישראל.

מבחינה פרשנית יש להסיק מכך, שהחזרות, ההקבלות וההפניות בין פרשות שונות בתורה נועדו כדי להראות את הריבוי שבתוך האחדות. התורה מחנכת לתפיסת רב-גונית ורב-משמעית של המציאות, על ידי כך שהיא נותנת ביטוי לרבדי משמעות והבטים שונים ומגוונים של כל מצווה וכל מאורע בעולם.

בעמדנו בעיצומן של ההכנות לחג הפסח, חג המצות, צריך להישיר מבט לאחור, לתקופות של שעבוד ומיצרים שהיינו בהן גם בעבר הרחוק וגם בחודשים האחרונים ממש, ולשוב ולהסב אותו קדימה אל האביב המתעורר ולציפייה לשיבה לחיים של בריאות שלמה, חיים של חרות ויצירה, מאביב ועד ביכורים ואסיף פורה ועשיר.

הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא מכללת הרצוג