"פיקניק" בנגב
"פיקניק" בנגב צילום: תום ניסני

ירדנו לפיקניק ביער להב ליד באר-שבע עם כל המשפחה ושני ילדים בתוכם, כבר בכבישים אתה מרגיש שבוחנים אותך. שעושים עליך פוזות שתראה מי הבוס פה.

מההתחלה שהגענו נראה שהמקום לא הכי מאיר פנים. כל שתי דקות מגיעים בדואים ל"סיבוב". רעש. הפרעות. הטרדות.

שניים עוברים בג'יפ של 150 אלף שקל, שניים באופנוע, שניים ברכב עם חלונות פתוחים. אחד עושה חרקות 50 מטר מאזור הפיקניק, אחד שם מוזיקה בקולי קולות. אחד נוסע על 100 קמ"'ש וממשיך.
כל הזמן. בלי הפסקה.

ואז, מגיע טרקטורון עם שני בדואים, מתקרב לרכבים החונים, עושה חרקה לידם ומעיף אבנים באוויר, וממשיך משם בטיסה של מאה קמ"ש. מה תעשה חוץ מלקלל? מה תעשה? תרוץ אחריהם? אין לך את מי לתפוס כבר. כלום.

אז מה נשאר לעשות? כל כמה דקות אתה סורק מסביב ומוודא שהכל בסדר וחושב איך לצאת למלחמה ברגע שיהיה צריך. עם הידיים או עם אבנים.

ויודע גם שתהיה כנראה לבד במלחמה הזו כי העם הזה שכח מזמן מה זה להילחם ולעמוד על שלו. זוכר היטב גם את התגובות לאריה שיף, כשחלק מה"פיד" שלי העז לטעון שהוא פעל לא נכון. זוכר ומבין, אבל מבטיח לעצמי שאם יהיה צריך אני אגן על המשפחה שלי, ולא אתן יד להשפלה הלאומית הזו.

בסוף הפיקניק חוזרים לרכב ומגלים שהרכב של אח שלי עם שמשה שבורה כתוצאה מאותו טרקטורון.
ושוב, מה תעשה? תקרא למשטרה? עלה הרעיון. כולם גיחכו...

התחושה שצוחקים עליך, שאתה מושפל, היא פשוט בלתי ניתנת לעיכול. התחושה שכדי להרגיש עליון בנגב אתה צריך להיות בדואי, אחד שמותר לו הכל. כי הוא פשוט לא מבקש אישור ולא שם על החוקים שלך וגם על השוטרים שלך.

מצדיע לך אריה שיף. מתבייש להיות אזרח שצריך לחשוב על ביטחון הבן שלו ואשתו כשיוצא לפיקניק בטבע.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו