אריאל שרון על מפות ההתנתקות
אריאל שרון על מפות ההתנתקותצילום: אבי אוחיון. לע"מ

נובמבר 2000, אני זוכר את היום הזה כמו אתמול. הייתי אז תלמיד כיתה י' בנתיב מאיר בירושלים, לא בדיוק נער הפוסטר של הישיבה.

היה לנו מנהג כל יום חמישי שלפני שבת ישיבה לברוח מהפנימייה באוטובוס לשוק מחנה יהודה כדי לקנות חמצוצים וחטיפים. הברזנו מהשיעורים שאחרי ארוחת הצהריים, ותוך שעה וחצי היינו חוזרים מהבסטה של הממתקים היישר לשיעור מתמטיקה.

אותו יום היה קריר, עליתי עם חבר על אוטובוס מבית וגן לכיוון מרכז העיר. ירדנו בשוק, הזדרזנו לקנות חטיפים וקצת שתייה ורצנו כדי להספיק את האוטובוס. רחוב יפו, שאז עדיין היה כביש ולא נתיב לרכבת הקלה, לא היה עמוס במיוחד. עלינו במעלה הרחוב לכיוון תחנת האוטובוס ופתאום שמענו מאחורינו פיצוץ אדיר. תוך 30 שניות החלו הסירנות והצעקות והבלאגן. אני לא אשכח את הפאניקה: חלק קפאו במקום, חלק נפלו לקרקע ושמו יד על הראש כתופסים מחסה, חלק רצו בטירוף, כמו בני אדם שבורחים ממלאך המוות, וצעקו שאסור להתקהל כי עוד דברים עלולים להתפוצץ. כשחזרנו לישיבה שמענו שמכונית תופת התפוצצה ליד השוק והרגה שני אנשים, אחת מהם הייתה בתו של יו"ר המפד"ל דאז, יצחק לוי.

למחרת בבוקר התפללנו ששרון ייבחר לראשות הממשלה כי הרבנים בישיבה האמינו שרק הכוח של שרון ירסק את הערבים. שיביא מלחמה, וייכנס בהם, ויחריב את ג'נין ורמאללה ושהפלסטינים ישקשקו עד מוות מהישראלים. תנו לשרון להכות, להרוג, להרוס, להשמיד. הוא "יכריע" את האינתיפאדה. זו הייתה הקונספציה. ראינו בו משיח. היום אני מבין ששרון מעולם לא הציע לישראלים שום פתרון זולת דם ואש ותמרות עשן. הוא לא הכיר שפה שאינה כוללת הרס ושפיכות דמים. וזו השפה שאיימה להחריב את המדינה פעם אחר פעם.

הסדרה 'שרון' מזכירה את שהספקנו לשכוח: הפרצוף שהכי מזוהה עם האינתיפאדה השנייה הוא של אריק שרון. בצעדים מחרחרי מלחמה הצית את אש הלהבות בהר הבית באוקטובר 2000 – כן כן, כך נחקק בזיכרון הקולקטיבי, למרות שלאינתיפאדה היה תכנון פלסטיני מקדים – והוא זה שניהל אותה ממרץ 2001 ועד לתקופת טרום ההתנתקות ב- 2005. ארבע וחצי שנים של מוות, של פיגועים, של שכול וזעם, ששיאם כניעה לחמאס ופינוי יישובים ללא הסדר וללא פתרון קבע. אלה היו שנים של גיהנום, חרדה ביום ובלילה, חשדנות, טירוף וחוסר אונים.

המעבר של שרון מהצבא לפוליטיקה היה הרסני. הוא התאהב בתדמית הבולדוזר ולא היה מי שירסן אותה. כפוליטיקאי, הוא לא היה דיפלומט ולא ערמומי, לא גאון ולא איש תחבולות. מעולם לא ניסה לבחון חלופות שאין בהן כוח. לכן הוא נכשל במלחמת לבנון והמית עלינו 18 שנות שכול בבוץ הלבנוני, לכן נכשל בריסון האינתיפאדה ולכן נכשל בהתנתקות. האסטרטגיה הדורסנית שלו, שאולי הייתה טובה לקרבות החווה הסינית ולפעולות התגמול של יחידת ה-101, לא התאימה לתפקיד שר הביטחון ובטח לא לתפקיד ראש הממשלה.

שרון, לאן שהלך, השאיר אחריו בית קברות. עוד בימי הסזון, במאבק שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל לפני קום המדינה, לא היסס שרון להכות אנשי מחתרות עד זוב דם. הוא נתפס בתודעה כלוחם אמיץ שהוביל את צה"ל לנצחונות חשובים, אך המחיר לא היה נמוך: בקרבות עליהם פיקד שרון נערמו מאות גופות – של חיילים ושל אזרחים, שלנו ושל האויב – בקיביה, במיתלה, בתעלת סואץ, בסברה ושתילה. ידיו דמים מלאו. כ-1000 ישראלים נהרגו בפעולות טרור בתקופתו כראש ממשלה. מה הפלא שרק שבעה חודשים אחרי שיצא לנבצרות עקב השבץ בו לקה – קיבלנו מתנת פרידה נוספת מהאיש ומורשתו: מלחמת לבנון השניה על הרוגיה וכשליה.

שרון, עד ההתנתקות, היה סדין אדום בעיני העולם כיוון שניהל מלחמות גלויות, אלימות ורוויות דם. זו הסיבה שהעולם לא שש לעמוד לצד ישראל במלחמתו בטרור, ואפילו אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר לא הסכימו לכרוך את ישראל ומלחמתה בטרור עם קואליציית השלום של בוש. שרון העצים את המוטיבציה לפגע בישראל לרמה קיצונית – 400 מחבלים מתאבדים ברשימות המתנה כפי שמתואר בסדרה 'שרון' – ודרדר את מעמדה של ישראל בעולם לאחת מנקודות השפל בתולדותיה. האסטרטגיה השרונית גרמה לישראל נזק אדיר בזירה הבינלאומית שאת תוצאותיה אנחנו משלמים עד היום.

האפקט שמייצרים גנרלים מסוגו של שרון – שאנחנו בטפשותנו מייחסים להם תכונות של אמיצים ש"לא רואים בעיניים", "נטולי פחד" – הוא האסון של מאות משפחות שכולות והדלק שמניע את ארגוני הטרור. לא בכדי הארגון שהכי התעצם אחרי כהונת שרון היה חמאס, שהפך מארגון טרור שולי לארגון עם השפעה וכוח אדירים. ערפאת עבור הישראלים הוא שרון עבור פלסטינים.

בפרספקטיבה היסטורית, הוכח שאפשר אחרת. בשנים האחרונות יש שקט יחסי שהושג בזכות ההבנה שמלחמה צריכה להתנהל בשקט, מתחת לרדאר, בערמה ובתחבולות. מלחמה כפי שישראל מנהלת בשנים האחרונות בסוריה, באיראן, בלבנון וביהודה ושומרון לא הייתה צולחת בעידן של מחרחר מלחמה כמו שרון. זו הסיבה, אגב, שליברמן – עוד בריון שיכור כוח – לא הסתדר כשר ביטחון עם נתניהו. גם הוא רצה דם ואש ותמרות ועשן ונתניהו לא נתן לו. לא בכדי כינה גדעון לוי את נתניהו "איש שלום" כיוון שהוכיח שאפשר לנצח גם בלי לנהל מלחמות מוצדקות ועתירות גופות.

אל תתנו למונולוגים המשתפכים ולפסקול הדרמטי של "שרון" לתעתע בכם. הסדרה היא תזכורת לישראלים מימין ומשמאל לאותן השנים המסויטות בצלו של מנהיג "אמיץ" ש"הולך עם האמת שלו עד הסוף". רק תקשורת צמאת אקשן, יכולה להתגעגע לרכבת ההרים המטורפת והמדממת שחיינו בה תחת הנהגתו של שרון. מי שחפץ שלווה ויציבות – יעדיף לזכור את שרון כמנהיג המסוכן ביותר שהיה למדינת ישראל.

הכותב: אלירם אלגרבלי, עו"ד במשרד ברק-מסיקה-קייקוב ופעיל חברתי