אנשים שואלים אותי למה אני לא פעיל בפייסבוק ולא מתגייס בלהט למען בנימין נתניהו ונגד אויביו כמקודם.
התשובה שלי היא שהעליבות של השמאל כל כך גדולה, והאנשים המתיימרים להתחרות בנתניהו נראים כל כך מעוררי רחמים, שלדרוך עליהם עוד יותר נראה לי כמו צער בעלי חיים.
האדם היחיד שאין לי רחמים עליו הוא גדעון סער, אבל גם הוא, כמו שכתבה עליו לא מכבר העיתונאית סילבי קשת, בעל כריזמה של רגל קרושה.
נתניהו כל כך במיטבו במערכת הבחירות הזאת - שפשוט תענוג לצפות בו. הוא נינוח ומחויך, הוא מרגיש בצדק שהוא שם כדי לגאול את עם ישראל ממכת הקורונה - ומעשיו מספרים את תהילתו בלי שום צורך בשופרות ובחצוצרות שיריעו לפניו.
ובזמן הזה, מתחריו שמים לעצמם רגליים, מתקוטטים זה עם זה, מבטיחים הבטחות סרק. ואילו הוא פשוט שם בשבילנו.
רואים עדיין שרידי מפגינים נגדו בצמתים ובגשרים. הם לא עושים רושם על אף אחד חוץ מאשר על עצמם. ויש מה שקוראים התקשורת העוינת - אבל בואו נודה: עם ישראל לא טיפש ואי אפשר לשטוף את מוחו בהבלים זדוניים. בסופו של דבר מבין כל אדם בר דעת שאין לנתניהו לא תחליף ולא מחליף, וכל חלופה עשויה להיות אסון לישראל.
החשש היחיד שלי הוא שהשנאה והקנאה שיש לאנשים בציבור השמאל אל נתניהו עלולה חלילה וחס להוביל מי מהם לעשות מעשה מטורף. אלוהים, נצור את נתניהו, זו תפילתי.