עידן הסֶלפי

אנחנו חיים בעידן הנרקיסיסטי ביותר בתולדות האנושות. עידן הסֶלפי. האם יש מוצא מן המצב הזה?

הרב ליאור לביא , כ"ה באדר תשפ"א

עידן הסֶלפי-ערוץ 7
הרב ליאור לביא
צילום: עצמי

האם ניתן לבחון אגואיזם (בעברית - אנוכיות) בצורה מדעית? הראשונה שניסתה לעשות זאת באופן שיטתי היתה ג'ין טוונג', פרופסורית צעירה מאוניברסיטת סן דייגו בספר שפרסמה בשנת תשס"ו (2006).

בספרה שנקרא 'דור האני: מדוע האמריקאים הצעירים כיום יותר בטוחים, אסרטיביים, תובעניים ואומללים מאי פעם', הוצג דיוקן של דור שעורר עניין ציבורי עצום בארה"ב ומחוצה לה.

כששאלה מדוע כינתה את ילידי ארבעים השנים האחרונות "דור האני" השיבה: "כי לימדו אותנו לשים את עצמנו לפני הכל. הקולנוע, הטלוויזיה ותוכניות הלימוד לימדו אותנו שאנחנו מיוחדים, והאמנו להם". הנתונים שהציגה במחקרה הראו שהצעירים כיום נוטים יותר מבעבר לחוש חשיבות עצמית מוגזמת ולפתח ציפיות מוגזמות בהתאם.

שלוש שנים לאחר מכן, פרסמה טוונג' יחד עם פרופסור קית קמפבל מאוניברסיטת ג'ורג'יה ספר נוסף שעורר עניין רב והמשיך את המגמה של קודמו. שמו של הספר היה "מגפת הנרקיסיזם: חיים בעידן המגיע לי". התוצאה המפתיעה של המחקר היתה ש30 אחוזים מנשאלי המחקר התאימו להגדרות הקליניות של נרקיסיסטים בהשוואה ל15 אחוזים בלבד בשאלון דומה שהוצג כ25 שנים קודם לכן. (למחקרים המלאים, ראו "דור ה – Y כאילו אין מחר" עמ' 78-79).

כנגד ארבעה נרקיסיסטים

במאמר שכתב לפני כשנה וחצי ('אוטוביוגרפיה בעידן הנרקיסיזם') כתב ד"ר אסף ענברי את הדברים הבאים:  "אנחנו חיים בעידן הנרקיסיסטי ביותר בתולדות האנושות. עידן הסֶלפי. עידן תוכניות הריאליטי, סרטוני היוטיוב והאינסטגרם, הבלוגים, הפוסטים, ה"ציוצים", ה"שיתופים". האקסהיביציוניזם נהפך מפתולוגיה לנורמה, ואתו הציפייה המתמדת להכרה, לחיזוקים, ל"לייקים". הנרקיסיזם כבר אינו ייחודי לאנשים מסוימים, בעלי הפרעת אישיות נרקיסיסטית; הוא נהפך לנחלת הכלל, ויש לזה כמה וכמה סיבות".

בתוך דבריו מונה ענברי ארבע סיבות מרכזיות: א. המהפכה הטכנולוגית; ב. התפרקותן של מסגרות השייכות והמחויבות. ג. עליית שיח הזכויות מול שיח החובות. ד. הרדיפה אחר האושר. ונרחיב על פי דבריו בקצרה על כל אחת מהסיבות:

    א. המהפכה הטכנולוגית:

לדבריו, המהפכה הטכנולוגית הפכה את כולנו למכורים. "מכורים למסכים, מכורים לתשומת לב, פעילים כפייתיים ברשתות החברתיות, מבקשים אישור בלתי פוסק לקיומנו".

    ב. התפרקותן של מסגרות השייכות והמחויבות:

על פי התפיסות הרווחות כיום (תיאוריות הפירוק), כותב ענברי: "הלאומיות היא תודעה כוזבת; רק האני הפרטי הוא ממשי, ולכן אין שום דבר אחר שראוי להתעסק בו. האינדיבידואליסט בן ימינו אינו להוט להקים משפחה; הוא מתפנה להקים אותה, אם בכלל, רק בגיל ארבעים, אחרי שהקדיש את מיטב שנותיו לעצמו; ומאחר שהתקשה לקבל על עצמו את עול הקמתה של משפחה, הוא גם מתקשה לעמוד בעול הזה לאורך ימים, כפי שמעידים אחוזי הגירושין העדכניים בחברה המערבית. הוא יודע להיות או רווק או גרוש; שלב התא המשפחתי הוא אתגר כבד מנשוא בשביל הנרקיסיזם שלו, והסירוב להוליד ילדים כבר נהפך בימינו לדגל אידיאולוגי".

    ג. עליית שיח הזכויות מול שיח החובות

כאשר השיח ממוקד כולו בשאלה מה מגיע לי, תוך התעלמות גמורה מהשאלה מה נדרש ממני,  האדם נתפס כצרכן, כלקוח של המדינה. "הוא מוחה על יוקר המחיה, אבל לא עולה על דעתו לשלם יותר מיסים כדי להשתתף במימון ההוצאות הציבוריות; ברור לו שהמדינה חייבת להחזיק צבא שיגן עליו, אבל מישהו אחר, לא הוא, אמור לשרת בצבא הזה ולסכן את חייו למען הכלל".

    ד. הרדיפה אחר האושר.

"אנשים הולכים כיום לסדנאות, קוראים ספרי הדרכה של מורים רוחניים, מתרגלים מדיטציות, צורכים ויטמינים ושאר גלולות וכמוסות שמבטיחות שיפור בכל תחום גופני או נפשי, הולכים לטיפול (או לטיפול זוגי, אם הם בזוגיות), ומתעסקים ללא הרף בתזונה שלהם: מנסים דיאטות של מיצים סחוטים בלבד, אחר כך עוברים לדיאטה של חלבונים בלבד וכו' וכו'. כל זה משאיר מעט מאוד זמן למחשבה על אנשים אחרים".

 

מראות ה'סלפי'

חלק מן הסיבות שמנינו לעיל כמו מצביעות על כך שהמציאות הזאת כמעט נכפתה עלינו. אנו חיים בתקופה בה המציאות האובייקטיבית כאילו מביאה עלינו את המצב הנפשי הנרקיסיסטי. אלא שכמו שהיה מו"ח הרב אלישע זצ"ל מרבה להביא את פירושו של הרב ראובן מרגליות לדברי חז"ל במסכת סנהדרין (צז, א) על דור עקבתא דמשיחא שבו: "תכלה פרוטה מן הכיס". הרב מרגליות הסביר את דברי הגמרא כך – תכלה פרוטה – תכלה הפרטיות. על בסיס דבריו, הוסיף וחידש הרב אלישע זצ"ל: "תכלה", לא מלשון כילוי והיעדר אלא מלשון כלי; הפיכת הפרטי לכלי. עליית הפרטיות היא עובדה קיימת. מכל הסיבות שמנינו לעיל, שלא היו במינונים כאלה בדורות קודמים. כיצד נוכל להפוך את הפרטי לכלי?

רש"י מביא בפרשתנו מדרש מדהים על התרומה אותה הביאו נשות ישראל למשכן: "וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות לח, ח). וכך אומר רש"י בשם המדרש: "בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן. והיה מואס משה בהן מפני שעשויים ליצר הרע אמר לו הקב"ה קבל כי אלו חביבין עלי מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים..."  

המדרש היפהפה הזה מלמד על השימוש הנפלא שעשו בנות ישראל במראות ה'סלפי' שלהן. במקום לראות בהן את עצמן בלבד, הן ראו בהן גם את בני זוגן ואת תפקידן בעידוד רוחם ובהבטחת המשכיות עם ישראל באותו הדור. בכך, רתמו את ה'סלפי' למען מטרה נעלה יותר; להעמיד צבאות במצרים. להפוך את הפרטי והאישי ביותר לכלי עבור תכלית עליונה ומשמעותית יותר.

מראות הסלפי של דורנו מפותחות מאוד ויש להן שלל ביטויים והשתקפויות. אם נוכל להוריד מעט את מינון העיסוק בעצמנו דרך המבט בהן, ונפתח את המחשבה איך נוכל לראות דרכן גם אחרים; להשתמש בהן ברגישות לכאב הסובבים אותנו, לחבר ולאחד על ידן, להרים את הרוח, להעצים את האמונה והתקווה. אז נזכה וגם עלינו יאמר הקב"ה: "אלו חביבין עלי מן הכל".