אבינועם הרש
אבינועם הרש עצמי

נראה לי שאין כמעט יהודי דתי שלא יזדהה עם מה שעברתי לפני כמה חודשים: הגעתי לבית הכנסת בישוב בו התארחנו כאשר אני לא מכיר אף אחד.

נעמדתי במבוכה בכניסה לבית הכנסת, מסתכל בחשש שמאלה וימינה בכדי לנסות ולזהות איזה פרצוף מוכר אבל כלום. בלית ברירה התחלתי לצעוד לעבר אחד הכיסאות שהיה ממוקם בספסלים הקדמיים והיה ריק. ניגשתי לעבר המקום, פתחתי שם את הסידור שלי התיישבתי והתחלתי להתפלל.

לפני סוף מנחה הבחנתי בצד שמאל שלי באדם מבוגר עם פרצוף נרגן שעומד ומסתכל עליי ולידו שלושה מילדיו הקטנים. כעבור כמה שניות הוא ניגש אליי ואמר לי בטון עצבני: "אנחנו יושבים כאן!"

הייתי בהלם. הרגשתי כאילו מישהו תפס לי את הלב והתחיל ללחוץ עליו. מיד סגרתי את הסידור והתחלתי, אדום כולי מבושה, לחזור לקדמת בית הכנסת ולחפש את מזלי מחדש. לקראת 'לכה דודי' ראיתי הפעם חמישה מקומות פנויים באחד מהספסלים האחרונים. האמת שכבר לא ידעתי מה לעשות. לא בא לי ששוב פעם יעיפו אותי למקום אחר.

החלטתי בכל זאת להסתכן ולקחת הימור ולגשת למקומות הפנויים מתוך תקווה שאם עד 'לכה דודי' המתפללים שיושבים כאן לא הגיעו כנראה שהם גם לא יגיעו. ושוב פתחתי את הסידור ושוב הסתכלתי שמאלה וימינה ושוב ישבתי ובעוד כל הקהל מתפלל 'בואי בשלום' אני רק התפללתי שהתפילה הזו תעבור בשלום.

כאשר סיימו את 'לכה דודי' פתאום אני קולט ילד קטן שמגיע בדיוק למקום שישבתי בו, פותח את הסטנדר ומוציא שם סידור. שוב פעם הרגשתי לחץ בחזה. הלך עליי. כנראה שזה המקום שלו ואם הוא הגיע לתפילה אז כנראה שגם אביו ואחיו הגיעו.

הסתכלתי בחשש לאחור ובדיוק ליד ארון הסידורים והחומשים אני רואה שם משפחה עם אבא וארבעת ילדיו כאשר הילד שלקח את הסידור מהמקום שהייתי בו ניגש אליהם ועכשיו הבנתי: זה המקום שלהם. לא הולך לי עם בית הכנסת הזה.

רציתי למנוע מעצמי פדיחה ובמקום שאחכה והאבא הזה יגיע לכיווני, אלך כבר בעצמי מהמקום. שוב סגרתי את הסידור וקמתי והאמת שכבר נמאס לי מכל העניין והחלטתי ללכת לסוף בית הכנסת, לסיים את התפילה עם כולם וללכת. יצא לי החשק.

יאללה משפחה נחמדה, אתם מוזמנים לגמרי לתפוס את מקומכם וסליחה שהטרחתי. לפתע אני קולט יד שאוחזת בכתפי. הסתובבתי ואני רואה לנגד עיניי את אב המשפחה מחייך לעברי ומברך אותי ב'שבת שלום' שהיה חמים וטעים כמו שוקולד סמיך.

הסתכלתי עליו בהפתעה, נבוך, מלמלתי איזה 'שבת שלום' קצר והוא המשיך ואמר לי: "תעשה לי טובה ותחזור לשבת במקום שלך". "לא" אמרתי לו: "זה היה המקום שלך ואני מצטער שתפסתי לך אותו". והוא, רק המשיך לחייך בחום ואמר לי: "אח שלי, בוא תזכה אותי במצווה היקרה הזו של הכנסת אורחים. אתה מוזמן לשבת. זה העונג שבת שלי".

נדהמתי מהבן אדם הזה. כל כך הרבה חיות ולבביות. אבל בעיקר הסתכלתי על הדוגמא האישית והחינוך שהוא העביר לילדים שלו: אנחנו לא מכלימים ומביישים את הפנים של האורחים שלנו גם אם זה אומר שנצטרך לעמוד בכל התפילה. ולא יכולתי שלא לחשוב על האבא השני שישר סימן את הטריטוריה שלו והבהיר לו שאני יושב במקום שלו. איזה מסר הוא רצה בדיוק להעביר לילדים שלו? מה הם אמורים להבין? שלא משנה מה הולך אנחנו נילחם על המקום שלנו ונגרש את הפולש הזר שבטעות נקלע למקום שלנו?

ואני בטוח מבלי להכיר את אותו הורה שחשוב לו לחנך את הילדים שלו כמו שצריך. ואני בטוח שערכים ואידאלים לא זרים לו...ובכל זאת שורה תחתונה מה הילדים שלו לקחו איתם ברמת החוויה? על  התשובה הזו רק כאשר הילדים הללו יגדלו ויעמדו בסיטואציה דומה נוכל לענות.

ומה הילדים של האבא שממש הציל אותי מהלבנת פנים למדו? כנראה שבחיים יש דברים חשובים כמו לשמור על המקום של בבית הכנסת  ויש דברים שהם חשובים יותר: היכולת לזהות ולהיות מספיק רגישים בשביל לא לפגוע ברגשותיו של מתפלל זר שנקלע לבית הכנסת שלך ו'התלבש' לך על המקום.