כמו כמעט כל בן אדם בגלובוס, השנה מצאתי את עצמי מבלה בצורה לגמרי אחרת ממה שדמיינתי ותכננתי. שנים של ציפיה, חודשים של חיפוש, שבועות של לבטים והתרגשות גדולה התנקזו לימים שאותם לא יכולתי לדמיין אפילו בחלומות הכי פרועים שלי.
כל שמיניסטית יודעת בליבה שבין הלחץ של הבגרויות וההכתרה יש לה משימה גורלית במיוחד למצוא את יעודה לשנה הבאה. שירות לאומי בדרום או במקום שקט בצפון? ילדים, נוער, קשישים ובאיזו עמותה בוחרים?
עוד לפני שהקורונה הגיחה לחיינו, בדקתי כמעט בכל תקן אפשרי. אפשר למתג את השנה של י"ב כשנה של טיולים. מבין התקנים שבדקתי היה תקן אחד שנגע לי עמוק בלב - שירות לאומי "בזהות". אני זוכרת את שיחת הפתיחה של יום המיונים על כך שבתקן הזה אנחנו משפיעות על דור העתיד, בונות את הזיקה ליהדות בנשמות הילדים הרכים, יוצרות קשר אישי ועיקר המשימה להפיץ אור ואהבה עצומה. יצאתי משם ב"אורות". כל מה שחונכתי עליו: עם ישראל, אהבת ישראל, תורת ישראל הכל יחדיו. יש יותר מושלם מזה?!
סגרתי במרכז "בארי" ברעננה וככל שהתקרבנו לתחילת השנה כך ההתרגשות והרצון להתחיל בשיא הכוח את הנתינה הלך וגבר. כבר דמיינתי את עצמי נכנסת לכיתות פוגשת את הילדים המתוקים יוצרת קשר אישי, מנחילה את הערכים, מארגנת פעילויות מטורפות והכל באהבה ובחיוך גדול.
הנה התחילה לה השנה ולאחר הכנות מרובות נכנסת בראשונה למסגרות חינוכיות ומעבירה שיעור חוויתי לכבוד ראש השנה. היה מרגש לראות איך הילדים צמאים לידע, שואלים, משתתפים, פעילים ובעיקר נהנים. בהחלט ירית פתיחה טובה. אנחנו מתחילות לשבת במרכז על מערכי שיעור ליום כיפור ופתאום הודעה שניפצה לנו את האשליה- סגר עד אחרי החגים כל מוסדות החינוך מושבתים.
הייתה תחושה מבאסת אך עדיין שמרנו על אופטימיות. חשבנו: "עד סוכות נתקשר מרחוק עם הילדים ואחר כך בעזרת ה' נחזור להעביר שיעורים". עבדנו קשה שבעתיים כדי לנסות לשמור על קשר עם התלמידים, צילמנו הצגות, שלחנו סרטונים של הפעלות שהילדים יעשו בבית, בנינו משחקים שניתן ללמוד מהם על חגי תשרי. אך ככל שעבר הזמן הבנו שהחודשים הבאים יראו כנראה אותו הדבר.
הרכזת שלנו עשתה איתנו שיחה וממנה הבנו שהתקן שלנו כבר לא יהיה כמו שכל אחת מאיתנו דמיינה. מתקן שכולן מספרות על הקשר האישי שנוצר עם הילדים, עבודה ללא הפסקה, הקשר עם תושבי הסביבה וכו', נחשפנו למציאות שאנחנו צריכות להמציא את עצמינו ואת התקן מחדש. למצוא את הדרכים שהשנה תעבור בהצלחה למרות הכל. נאלצנו להשלים עם העובדה שהזום הוא התחלופה העיקרית היחידה. מעבר לקשיים הטכניים שכולנו מכירים ולחפש דרכים איך להפוך שיעורים בזום למעניינים, האתגר הגדול מבחינתנו היה איך ליצור את הקשר האישי עם הילדים? איך לגרום להם ליזכור את השיעורים האלו בתור חוויה לחיים? שהרי זה בסוף מה שבאמת זוכרים.
אל כיתות החינוך מיוחד נכנסנו פיזית ואף פעלנו המון בקרב הקהילה. לעיתים כשהיה מותר, העברנו פעילויות פרונטליות חד פעמיות. המשכנו לצלם סרטונים מושקעים, הכנו ערכות פעילות ובאופן כללי ניסינו למקסם את המצב כמה שיותר.
עכשיו כשחזרנו לקראת פסח למסגרות החינוכיות באופן פרונטלי אנחנו מרגישות בחלום ומתכננות לכבוד התלמידים הנפלאים הרבה הפתעות ופעילויות שוות במיוחד. כולנו מחוסנות או מחלימות ואנחנו מצפות לנצל את החודשים האחרונים של השירות עד תום ולהכניס לתוכם את כל מה שנלקח מאיתנו ומהתלמידים בשנה האחרונה. אני חושבת שהשיעור החשוב שלמדנו מהקורונה הוא שאין תחליף למפגש פיזי עם בני אדם.
הילה רייכמן היא בת שירות במרכז הזהות בארי ברעננה