יאיר יעקבי
יאיר יעקביצילום: שלומי יוסף

אני חושב שהיה זה קהלת שכתב את המשפט האלמותי והשגוי "כל בית צריך מרפסת". אולי זה מופיע בתרי עשר, אל תתפסו אותי על המילה. מה שברור הוא שמרפסת זה באמת נחמד, אבל מה שכל בית באמת צריך זה מחסן. כי הרי מה אנו, מה חיינו, אם לא מאמץ מתמשך לאגור חפצים מתוך אמונה מופרכת שיום יבוא ונזדקק להם. אם רק נזכור איפה לעזאזל הנחנו אותם כמובן. לכן אני אומר, אם אתה בית, או לחילופין אדם שדר בבית - קודם כול דאג לעצמך למחסן ורק אחר כך למרפסת.

באשר לנו, היעקבינים, מחסן כפשוטו אין לנו, כי אנשים פשוטים אנחנו ולא חטאנו. אז בהגיענו לדירתנו הנוכחית אי אז לפני שמיטה וקצת, בחרנו לנו חדר אחד מן הזיבורית של הדירה והכרזנו עליו כמחסן. מחסן כמובן היא מילה שנשמעת מאוד מסודרת כשבפועל מדובר בחור שחור שניזון מנכסי דניידי. כל זה עד שחג האביב מתחיל לאותת שהוא מגיע. או אז אנחנו נדרשים לסידור הבית, "ספרינג קלינינג" בשפת הגויים יימח שמם, ומי הקנדידט הראשון לניקיון אם לא אותו חדר נחיצות עלוב ושמו מחסן.

בקיצור, אשתי קראה לי, וכבר בקריאתה זיהיתי שמדובר בשמו של המחסן שעלה בגורל לפניה להתנקות בעשרים וארבעה לחודש שנים עשר הוא חודש אדר. זיהיתי כי היא אמרה "יאיר, הגיע הזמן לנקות את המחסן". מדובר באדם חד.

על כל פנים, הדבר יצא מפי המלכה ופני האומן חפו. כך נותרתי לבדי בדירה שעה שאשתי יצאה לסידורים וציפתה לחזות בחזרתה במחסן מסודר ונקי תוכו כברו.

לזכותי ייאמר שהתחלתי את הניקיון בניסיון לנקות, ולא בישיבה בת שעה על הספה עם פחית קולה ויוטיוב כהרגלי בקודש. אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי עומד בלב המחסן בין עגלת תינוק ללולב בן שלוש, תוהה מה הטעם בכל התהליך והאם לזה הקב"ה התכוון בכלל. אז עשיתי את מה שאני תמיד עושה כשאני תקוע - התקשרתי לידידים.

"שלום כאן זלמן פרונטשטיין, מה אני יכול לעזור?" ענה הידיד.

"זה יעקבי, אני תקוע בלוד", עניתי.

"בדרך אליך", הוא אמר ויצא לדרך על פי הנחיותיי.

כשנכנס בדלת הוא היה נראה מעט מבולבל.

"איפה הרכב?" הוא שאל.

"לאט לאט, קודם תסיים עם המחסן, אחר כך תנקה את הרכב", עניתי.

זלמן היה נראה נבוך.

"אתה רוצה שאני אנקה את המחסן שלך?" הוא שאל בתמיהה.

"כן. לכבוד פסח, לא סתם. זכות גדולה", חייכתי.

"אני מצטער, זה לא מה שאנחנו עושים".

"רגע רגע, אתם ידידים, לא?" תהיתי.

"כן".

"אז אני מצפה מידיד שלי שיתגייס לעזרתי בעת מצוקה, ככה זה כשידידים, לא?"

"אבל אני חשבתי שמדובר ברכב!"

"את הרכב תנקה אחר כך אדון זלמן, אל תהיה כל כך אובססיבי. זה לוק שלא מחמיא לך", התעקשתי והלכתי להכין לו כוס תה בזמן שהוא מקיים את המצווה.

חלפה כחצי שעה וזלמן פילס לו דרך מחוץ למחסן כשהוא מיוזע ועטוף קישוטי סוכה כאלה שנדבקים.

"מה, כבר סיימנו?" שאלתי.

"חלילה, פשוט היה לי רעיון". הוא שלף את המכשיר הסלולרי וחייג.

עשרים דקות מאוחר יותר ישבנו אני וזלמן על הספה עם פחיות קולה והבטנו באבנר רפאלוב מארגון ידידים מנסה להחליט אילו מהיצירות של הילדים אפשר לזרוק סופית ואילו אפשר לשמור עוד שנה.

"חשבתי שמדובר ברכב", הוא יילל.

"הרכב זה אחר כך", ענה לו זלמן והתפנה לצפות איתי בעשרת המהלכים ממשחק האולסטאר של ה־NBA.

חלפו חמש דקות וגם אבנר קיבל רעיון והתחיל לחייג. עשר דקות מאוחר יותר הגיע רונן וייל המסכן מארגון ידידים והתחיל לקרצף חלונות בזמן שאני, זלמן ואבנר משחקים חתחתול על השטיח.
מפה לשם גם לרונן וייל היה רעיון ואחרי כשעתיים מצאתי את עצמי יושב בסלון יחד עם מאתיים שלושים וארבעה חבר'ה מארגון ידידים, כשאנחנו מביטים בנפתלי עמר, הידיד האחרון, עומל על הפינישים הסופיים במחסן המבריק והמסודר שלנו.

"חבר'ה, אני גאה בנו מאוד", הכרזתי לבסוף בשמחה ובשביעות רצון, "הוכחנו מהי ידידות אמת ומה אפשר להשיג כשמשתפים פעולה יחד למען מטרה משותפת".

החבר'ה חייכו כולם חזרה, מלבד נפתלי עמר שהוציא מהתיק כבלים והביט סביב מבולבל.

"כשאשתי תגיע היא מאוד תשמח, שתדעו לכם. זה ממש שלום בית מה שעשינו פה כולנו במאמץ זהה".

אבל השעות נקפו והיעקבינית מיאנה להגיע. אחרי שעה היא התקשרה סוף סוף.

"איפה את? הלחצת אותי", אמרתי בדאגה כנה.

"אל תשאל, נתקעתי עם הרכב", היא ענתה, "לא סיפור גדול, משהו עם המצבר".

"חמש שעות בגלל מצבר?" שאלתי.

"כן, שמע, היה אפשר לטפל בזה מהר יותר", היא ענתה, "אבל אף אחד מארגון ידידים לא היה זמין".

[email protected]