אוניברסיטה פתוחה

פרופ' יהודה דנון חותם עשור כנשיא אוניברסיטת אריאל ומכתיר בהצלחה גם את הקרב על ההכרה במוסד האקדמי בשומרון

עפרה לקס , כ"ז באדר תשפ"א

אוניברסיטה פתוחה-ערוץ 7
פרופ' יהודה דנון
צילום: בועז שמחי

בשנת 1968, כשהיה רופא צעיר בדרגת סגן, נשלח פרופ' יהודה דנון להקים בית חולים שדה בדרום סודן. "ישנתי באותה חושה של ענפי דקל עם נשיא סודן העצמאית. ראש המוסד, צבי זמיר, הגיע לבקר אותנו במטוס פייפר. את ציוד בית החולים הצניחו לי ממסוק. העברתי ללוחמים קורס חובשים". דנון שהה במקום כשלושה חודשים. "לילה אחד הלכתי להתרחץ באחד מיובליו של הנילוס. כשחזרתי שאלו אותי: דוקטור, מה איתך? איך אתה מתרחץ בנהר? יש בו המון תנינים!". אבל השיא היה כמה שבועות אחר כך, כשנודע לו ולאלחוטאי שהיה איתו שהם נצפו על ידי הלוחמים של צפון סודן ושכוחות האויב מתכננים לתקוף אותם. "עלינו על אופניים, האלחוטאי, אני ועשרה שומרים. רכבנו בג'ונגל במשך שבועיים, עד שהגענו לגבול אוגנדה. מה שאני רוצה להגיד זה שהייתי בהרבה מקומות מסוכנים בחיים. המאבק להפיכת אריאל לאוניברסיטה ובכלל העבודה באריאל לא היו אחד מהם".

גם לתינוק בן שנה מגיע

פרופסור יהודה דנון חגג לא מזמן שמונים. בעוד כחודשיים הוא יפרוש מכמעט עשור של כהונה כנשיא אוניברסיטת אריאל. עד הגיעו לכאן הוא הספיק לעשות כל כך הרבה דברים, שכתבה אחת לא יכולה להקיף אפילו את חלקם. בריאיון הזה לא דיברנו על המחקרים המגוונים שלו ועל המומחיות באימונולוגיה ובאלרגיה, לא שוחחנו על היוזמה שלו להקים, יחד עם ד"ר מיכל חמו לוטם, את ארגון 'בטרם' לרפואת ילדים, לא דיברנו על הספר הקנוני שכתב לטיפול בתינוקות או על ספר הלימוד ברפואת אב"כ ולא על היותו קצין רפואה ראשי. אולי כי דנון לא יושב לשיחה עם חזה מנופח מגאווה, להפך. צילומי הסטילס והווידאו, השאלון והראיונות לקראת קבלת פרס ירושלים בכנס 'בשבע' הקרוב נראים לו אפילו קצת מוגזמים. "אני מורגל בפרסים ברמה המדעית הבינלאומית", הוא מודה, "ובכל זאת אני מתרגש מהמעמד הזה. מאוד מתרגש".

דנון הגיע לאריאל אחרי שהקים וניהל את בית החולים שניידר לילדים. המאבק להקמת בית החולים הזה, שנראה היום חלק טבעי מהנוף, מגמד מעט את המלחמות של אוניברסיטת אריאל לזכות בהכרה, הוא אומר. הרעיון להקים בית חולים לילדים נבט בו אחרי שקיבל פעמיים את מלגת פולברייט היוקרתית, שבמסגרתה ביצע מחקר בבתי חולים לילדים בשני מקומות שונים בארצות הברית. "אשתי אמרה לי: אתם נוסעים לארצות הברית, מבצעים מחקרים וכותבים מאמרים, אבל תראה את רמת הרפואה לילדים בישראל. למה שלא תביא משהו משם לארץ?". פרופ' דנון שמע את דברי רעייתו וערך מסע בין בתי חולים לילדים בארצות הברית ובקנדה. "מכיוון שמאוד רצו שאנהל את בית החולים בילינסון, מנכ"ל הכללית אישר לי בהינף יד להקים את בית החולים לילדים".

דנון נכנס לניהול בית החולים בילינסון ובידו האישור הפורמלי להקים בית חולים לילדים. ואולם קופת חולים כללית וגם המדינה לא התכוונו לממן את המיזם הזה. ארווין שניידר, התורם הפוטנציאלי, הקים ועדה של אנשי רפואה מארצות הברית שערכו מסע בכל בתי החולים בישראל וביקרו בכל מחלקות הילדים. דנון, כבעל עניין בהקמת בית חולים לילדים בסמוך לבית החולים שלו, לא היה רשאי להצטרף למסע. בכל ביקור כזה שטחו מנהלי בתי החולים את בקשותיהם. חברי הוועדה פגשו הצעות רבות וטובות להשקעת 60 מיליוני הדולרים של שניידר. מנהלי בתי החולים היו עמיתים של דנון, אבל לא התכוונו לוותר על האפשרות לקבל תקציב גדול למוסדות שניהלו. אגב, הטענות שלהם הושמעו לא רק מול אנשי הוועדה. הן עלו הלאה, לערכאות גבוהות יותר, במטרה לסכל את המהלך.

האם חשבת שזה לא יקרה, שבית החולים לא יוקם?

"לא. ברגע שאתה מנהל בית חולים גדול, ברגע שאתה מחליט שזה הפרויקט המרכזי שלך וברגע שאתה מראה את המודל התקציבי שלך, בית החולים הזה יקום. ילדים הם לא אנשים קטנים שחולים במחלות של גדולים אבל בקטן. הכול אחר. אלה מחלות שונות, הדמיות שונות ומעבדה שונה". דנון מספר כי בזמן הקמת בית החולים שניידר הייתה רק תת־התמחות אחת בילדים בארץ, כירורגיה ילדים. מאז אושרו בשניידר עוד 22 מקצועות לתואר מומחה: אונקולוגיה ילדים, אנדוקרינולוגיה ילדים, פסיכיאטריה ילדים, התפתחות הילד ועוד. "זה לא רק פרויקט של בנייה. זה לדאוג שאנשים יטוסו וילמדו את המקצועות האלה ואחר כך יחזרו כשהם מומחים בתחומם".

דנון שיווה מול עיניו תינוק בן שנה שזקוק לניתוח לב, מול אדם בן חמישים שזקוק גם הוא לניתוח כזה ושניהם נאבקים על חדר הניתוח. "היה לי ברור שאדם בן חמישים תמיד ינצח, כי יש לו יותר מכרים ומשפחה וחברים ויש לו יותר כסף. חשבתי שגם הילד בן השנה זכאי לבית חולים שמתאים לצרכיו ולניתוח. את זה עשה שניידר". בית החולים לילדים החל להירקם בשנת 1982 ונחנך עשור אחר כך. דנון עמד בראשו במשך חמש שנים עד לפרישתו. כעבור חמש שנים הגיע לאריאל.

גם בשייח' מוניס יש אוניברסיטה

דנון סוגר כמעט עשור באוניברסיטת אריאל. הוא הגיע אחרי שכבר הונחה התשתית להפיכת המוסד ממרכז אוניברסיטאי לאוניברסיטה, אך היה צורך להגדיל את המחלקות ואת מספר הסטודנטים, להרחיב את המחקרים ולבצע התאמות נוספות כדי לקבל את התואר הנכסף. למרות שהצוות שהוביל את האוניברסיטה ביצע יפה את שיעורי הבית שלו, הוא ספג הרבה התנגדויות מהממסד. "רוב ההתנגדויות היו פוליטיות, אבל יש גם היבטים מקצועיים, יש היבטים של קנאת סופרים וישנם היבטים אישיים".

דנון חוזר אחורה בזמן ומספר שמעט אחרי שהוקמה האוניברסיטה העברית בטקס חגיגי בירושלים קיבל הנציב העליון מברק מראשי האוניברסיטה האמריקאית בביירות. במברק נכתב כי האוניברסיטה בביירות מספקת את כל הצרכים האקדמיים של המזרח התיכון ואין מקום לאוניברסיטה נוספת. דנון ממשיך ומפרט איך כל אוניברסיטה התנגדה לאלו שבאו אחריה. אולי בגלל ההיכרות הקרובה עם ההיסטוריה, הוא לא מתרגש ממה שעבר על האוניברסיטה שהוא עומד בראשה. "אפילו בתוך האוניברסיטאות עצמן יש פוליטיקה".

אז אתה מגיע לכאן ואומר לא משנה מה תהיה הדרך, יהיו מלחמות ובסוף ננצח?

"היו אנשים שפעלו כאן קודם. רון נחמן ויגאל כהן־אורגד, והיה גרעין רציני של אקדמאים, פרופ' יובל נאמן, פרופ' עזרה זהר, דוד שלי פרופ' דוד דנון ממכון ויצמן, פרופ' אהרן הראל פיש ועוד". בתקופתם של קודמיו האוניברסיטה עוברת גלגולים רבים מכיתות לימוד ביישוב קדומים ועד מרכז אוניברסיטאי גדול. דנון נקרא לדגל רגע לפני שדרוג המעמד שלה לאוניברסיטה. "חשבתי שאני עוד צעיר ויכול לתרום ולכן לקחתי את התפקיד. לא ציפיתי שיהיו מאבקים כאלה. חשבתי שממשלת ישראל החליטה להקים שתי אוניברסיטאות חדשות, אחת בגליל ואחת בשומרון, אז בואו ננסה ליישם את זה. זה קסם לי".

כשהוא הגיע, למדו באריאל 9,000 סטודנטים. היום לומדים בה 17 אלף. התקציב עמד על 300 מיליון שקלים לשנה ועכשיו הוא עומד על 700 מיליון. השטח הבנוי היה אז 60 אלף מ"ר והיום הוא מקיף 150 אלף מ"ר. דנון לא מדבר פוליטיקה, אבל כמו מתנחל גאה הוא מצביע על היישובים מסביב ולא מפספס את הארובות של חדרה. "זוכרת את הנכבה של שייח' מוניס? היום יש שם אוניברסיטה. אצלנו כל השטח הוא אדמות מדינה. יש לנו 900 סטודנטים ערבים. מדי שנה נהגתי לזמן אליי את הסטודנטים הערבים החדשים ולשוחח איתם. שאלתי סטודנט: אתה מגיע אלינו ממעיליה בגליל, יש לך בדרך כל כך הרבה אוניברסיטאות, למשל מכללת הגליל המערבי, למה שלא תלמד שם? הוא שואל אותי: מה ההבדל בין מכללת הגליל המערבי לכאן? היא נמצאת בעכו ועכו היא שטח כבוש. שאלתי: למה שלא תלך לתל חי? תל חי, הוא המשיך, תל חי זה חלסה, גם הוא שטח כבוש, וכך הוא מסביר את כל המוסדות שנמצאים על הדרך". סימון העיר אריאל כשטח כבוש הוא כנראה בעיני היהודי המתבונן בלבד.

פרופ' דנון היה איש סגל במכון ויצמן ובאוניברסיטת תל אביב, אבל גם זה לא הפריע לאנשי המל"ג והות"ת להתנגד לשדרוג המעמד של המוסד שבראשו הוא עומד. היו מכתבי מחאה והפגנות וגם עצומה של אלף אקדמאים שטענה כי "עירוב האקדמיה הישראלית באידיאולוגיה של כיבוש... מאיים לפגוע ביכולת התפקוד של האקדמיה הישראלית". כמו כן היו עתירות שהוגשו לבג"ץ גם נגד פתיחת האוניברסיטה עצמה וגם נגד הקמת בית הספר לרפואה בקמפוס, למרות שאיש לא ערער על כך שחסרים רופאים במדינת ישראל. אבל פסטיבל המתנגדים לא צלח.

בעבר אמרת שהכי כואב לחטוף מעמיתים. לקחת את המאבק הזה אישית?

"לא לקחתי שום דבר אישית. כשאתה מדבר עם האנשים הם מסבירים שהם מעריכים אותך, מכבדים אותך. בגלל השירות הארוך שלי בצבא חלק גדול מהעמיתים היו גם פקודים שלי".

הפריצה של פרידמן

לפני כחמישה חודשים התקיים באריאל טקס בהשתתפות שגריר ארצות הברית דיוויד פרידמן, ראש הממשלה נתניהו ושר המדע יזהר שי. כולם חגגו יחד הסרה של מכשול אדיר שעמד בדרכה של האוניברסיטה. היה זה מאבק ארוך שנים שהחל ב־2012 והסתיים רק לאחרונה. "לא יכולנו להגיש בקשות מימון למחקר מאף קרן פדרלית אמריקנית, בגלל שאנחנו מעבר לקו הירוק. זה כולל את הקרן הדו־לאומית למדע, לחקלאות, לתעשיות מתקדמות, למכוני הבריאות הלאומית. זה כולל קרוב לעשר סוכנויות אחרות של ארצות הברית". הסיבה הייתה היסטורית. ההסכמים לפתיחת קרנות המחקר הדו־לאומיות, המשותפות לישראל וארצות הברית, נחתמו עוד לפני מלחמת ששת הימים וחלו על גבולות הארץ שהיו באותה עת. הקרנות שנפתחו אחרי המלחמה שימרו את אותה תבנית. מוסד אקדמי מחוץ לגבולות הקו הירוק לא יכול היה להגיש בקשה לקרנות הללו.

לאחרונה, בעקבות לחצים של השגריר פרידמן, שונה החוק ונסללה הדרך לשיתופי פעולה מחקריים עם ארצות הברית גם לחוקרים מאוניברסיטת אריאל. "זו אחת הפעולות הגדולות של השגריר פרידמן, שהפעיל את הנשיא טראמפ כדי לשנות את החוק. זה עבר את כל גורמי החקיקה בתקופה קצרה, גם בישראל וגם בארצות הברית. 2020 הייתה תקופה של רעידת אדמה טקטונית בפוליטיקה בישראל, אבל זה עבר את אישור ממשלת ישראל בלי התנגדות ובחתימה של הרבה מאוד משרדים. כך היה גם בארצות הברית".

אוניברסיטת אריאל עדיין מנועה מלהגיש בקשות מחקר ממדינות של השוק המשותף באירופה, בגלל החרם על ההתנחלויות, אבל היא מקבלת על כך פיצוי מהממשלה. דנון מספר שקיימים שיתופי פעולה רבים עם מדינות רבות אחרות באירופה, אך השפעת החרם ניכרת. "זה גורם מגביל מאוד חמור, כי אחד הגורמים המממנים המרכזיים ביותר של המדע בישראל הן תוכניות של השוק המשותף". כך או כך, הוא אומר, המציאות משתנה. "אנחנו בעולם חדש, עולם של קורונה. רוב הכספים, גם בשוק המשותף וגם בארצות הברית, הלכו למיגור המחלה. בתרכיבי החיסונים של כל החברות מושקעים כספי מחקר שהיו הולכים לדברים אחרים לגמרי. כך שהדברים יהיו שונים בשנים הקרובות. שונים מאוד".

השמוצניק הגיע לשומרון

"אני ס"ט", מכריז דנון ומוריד מהמדף מכתב ממוסגר של אחד מראשי משפחתו, הרב ניסים יהודה דנון, חכם באשי האחרון בתקופת האימפריה העות'מאנית. דנון עצמו נולד בשנת 1940 בבולגריה למשפחה משופעת ברופאים. משה, האח הבכור של אביו, היה בוגר בית ספר לרפואה בז'נבה ונישא לרופאה. השניים עלו לישראל אחרי תום מלחמת העולם הראשונה ופתחו קליניקה בתל אביב בתחילת שנות ה־20. "הוא היה רופא משפחה ועסק ברפואה פנימית. היא הייתה רופאת נשים שעסקה בעקרות". כל ילדיהם היו גם הם לרופאים. "הבן הפוחח הצעיר שלהם נתפס על ידי הבריטים אחרי ההתקפה על שרונה והיה מיועד לגירוש לאפריקה. אביו עבד כרופא גם בשירות המשטרה, אז הוא שכנע או שיחד את הבריטים ובמקום להיות מגורש לאריתריאה הוא גורש לשוויץ יחד עם אחיותיו, כדי שהן תשמורנה עליו. הם ניצלו את הזמן ללימודי רפואה". רבים מבני דודיו גם הם רופאים. אחד כיהן כראש המחלקה האורתופדית בתל השומר, דוד אחר היה אחד מרופאי המשפחה הראשונים בבאר שבע. שלושת ילדיו הפרטיים ובני זוגם מהנדסים. הוא חובק גם שמונה נכדים. הוריו של דנון עלו לישראל בשנת 49' והתיישבו בקיבוץ אפיקים.

גדלת בקיבוץ של השומר הצעיר והפכת לנשיא אוניברסיטת אריאל. זורקים עליך עגבניות כשאתה מגיע לבקר בקיבוץ?

"דווקא לא", הוא צוחק, ומספר על מסיבת הפתעה שערכה לו רעייתו בקיבוץ לרגל הגיעו לגבורות, עם 14 חברים ובהשתתפות המורה שלהם. דנון מביט על השנים בקיבוץ בנוסטלגיה רכה. כן, גם בית הילדים הותיר אצלו זיכרונות טובים, אולי בגלל שהיה שם תקופה קצובה. "בקיבוץ היה מאוד קשה לצאת ללימודים. הייתה תפיסת עולם שלא צריך תעודת בגרות, העיקר שהילד יידע לעבוד. השילוב של הפילוג בתנועה הקיבוצית והצורך באישור של אסיפת הקיבוץ כדי לצאת ללימודים גרם להוריי להחליט לעזוב את הקיבוץ".

משפחת דנון הגיעה לפתח תקווה, והוא למד בתיכון האזורי. אחת מחברותיו לכיתה הייתה רות שטראוס, אשתו משנת 1967 ועד היום. "אשתי הייתה בת עטרות, יישוב שנפל במלחמת השחרור. תושבי היישוב פונו לליפתא ובהפוגה הראשונה פונו משם ליפו. בהמשך הסוכנות היהודית החליטה ליישב את כל מפוני היישובים שנפלו - עטרות, נחלים, בארות יצחק ונוה יעקב - לוילהלמה. כל קבוצה הקימה את היישוב שלה". רות התגוררה עם משפחתה בבני עטרות. "אנחנו גרים באותו בית שהיא הגיעה אליו כשהייתה בת שמונה. אני תמיד מספר שאשתי היא פליטה פלשתינאית מזמן מלחמת השחרור".

כשהגיע רגע הגיוס החליט דנון להתגייס לעתודה הרפואית של צה"ל. "הייתה לי הרגשה שבאתי למדינה מוכנה שאנשים אחרים נלחמו עליה, ואחרי עשר שנים שאני חי בה הגיע תורי לתרום משהו". את קורס הקצינים הוא סיים באופן חפוז ערב מלחמת ששת הימים, משם נשלחו הרופאים ישר לעבודה מעשית. הוא סופח לחטיבה 55 של מוטה גור. כמה שבועות אחר כך הגיע לחטיבה 401 של השריון והמשיך את השירות בתעלה, התקדם בסולם והגיע לדרגת סגן אלוף.

טבילת האש הראשונה שלו כרופא התרחשה כשטיפל בפצועי המשחתת אח"י אילת. שלושה גדודים תפסו אז את חצי האי סיני והוא היה רופא של אחד מהם. היה זה בשמחת תורה. הוא היה קצין תורן ומעליו מ"פ המפקדה ציון מסורי, לימים תא"ל מסורי. "שתיתי קפה במחנה האו"ם בנמל קנטרה. הגיע משקיף או"ם ואמר: תשמע, המצרים אומרים שהם פגעו באונייה שלכם והיא עולה באש. התקשרתי למסורי, סיפרתי לו, אבל בחטיבה חשבו שאלה סיפורי מצרים ולא כדאי להאמין להם. כעבור רבע שעה נוספת המשקיף אמר לי 'הם אומרים שטיל נוסף פגע באונייה'. שאלתי איפה האונייה. אמרו: כאן, ליד היישוב רומני. פניתי למפקד התורן ואמרתי לו: תשמע, אנחנו כאן הגדוד היחיד. מפורט סעיד ועד העיר סואץ אין רופא חוץ ממני. אני נוסע לרומני לראות". המפקד ענה: "תיקח את רמי ויוסי ותיסעו". רמי הוא עמרם מצנע ויוסי הוא יוסי בן חנן. ברבות הימים שניהם היו אלופים בצה"ל, אז הם היו מג"דים. "בשלב מסוים האמבולנס שלי נתקע בחולות ובשלב שני הנגמ"ש שלי נתקע בחולות. עליתי על הטנק, ישבתי על הסיפון, הגענו לשפת הים ופרשנו תאג"ד. היה כבר סוף השקיעה, הכול שליו, חול לבן, ים".

השלווה הופרה לקראת השעה שבע בערב. פתאום החלו להופיע בשמיים מטוסים ומסוקים. בתוך שעה התחילו להגיע פצועים אל החוף. ידיו של דנון מלאו עבודה, וכל העת קיננה בו שאלה שלא העז לשאול את הפצועים שעלו על החוף. "אחי היה בוגר בית הספר לקציני ים ובאותה עת היה במילואים כקצין מכונות באחי איל"ת". הטילים, מספר דנון, מתבייתים על חום. המקום החם ביותר באונייה הוא חדר המכונות. דנון חרד לגורלו של אחיו, אבל המשיך לאבחן את מצבם של הפצועים ולהורות כיצד להמשיך את הטיפול בהם.

"ואז הגיע קצין צעיר, עוזר קצין השלישות של האונייה, ושאל במה הוא יכול לעזור. אמרתי לו: תראה, אנחנו שבעה אנשים על החוף. קשה להתגבר על העומס הזה. הכי חשוב לזהות את האנשים, כי כולם שחורים. אני מסתכל על הדיסקיות שלהם אבל לא לכולם יש דיסקית. מאחר שאתה קצין השלישות, תזהה את האנשים, תהיה הרשם שלי, תכתוב שמות ודרגות ואיך צריך לטפל בכל אחד". ואז הוא גם העז לשאול. "שאלתי אותו: תגיד, אתה מכיר את חיים דנון? אז הוא אמר: בטח בטח, נתתי לו חופש בערב שמחת תורה. זה פתר לי את התעלומה על אחי".

כעשור אחר כך שירת פרופ' דנון כמפקד חיל הרפואה בפיקוד צפון. "זו הייתה תקופת מלחמת האזרחים בלבנון. כל מוסדות השלטון במדינה התמוטטו. הרבה אנשים באו לבקש עזרה רפואית, החל ממחלה של ילד וכלה באנשים פצועים. הם הגיעו לגדר וביקשו עזרה. יחד עם אנשי מילואים ותגבור של חיילים סדירים הקמנו במטולה מרפאה שנקראה מרפאת הגדר הטובה". למרות שהשנים ההן היו טרום מלחמת לבנון הראשונה, הצעד הזה גרם להרמת גבות מסביבו. "קצין רפואה ראשי, דני מיכאלי, התקשר אליי ושאל: מה עשית במטולה? אמרתי: פתחתי מרפאה. הוא שאל: מי נתן לך הוראה? עניתי שהלכתי למפקד הפיקוד, רפאל איתן, אמרתי לו שמגיעים עשרות אנשים לגבול, אנחנו לא יודעים מי הם, מה הם, מחבלים, נוצרים או מוסלמים, אבל הם חולים ופצועים וצריך לטפל בהם. איתן אמר: אתן לך שבעה חיילים, כיתה, הם ימיינו את האנשים ויבדקו מי יכול לקבל טיפול. דני בא לבקר והתפעל. הוא אמר: מה שתרצה למרפאה הזאת, תקבל".

לא חלף זמן רב עד שהתחילו להגיע פתקים ממשפחות בלבנון לקרובי המשפחה שלהם בישראל. "אז נפתח סניף דואר כדי לקבל את המכתבים שנרשמו על גב טפסים של הצלב האדום". בהמשך הגיעו בקשות לעבודה ולבנונים השתלבו בעבודה במטעים של הקיבוצים הסמוכים למטולה ובבתי ההארחה של כפר גלעדי ואיילת השחר. "באותה תקופה שמעון פרס היה שר הביטחון, וכשהדבר נודע לו הוא מיד אימץ אותו לזכותו", אומר דנון וצוחק מכל הלב.

ההשקפה לא מעניינת

בעוד חודשיים, כאמור, דנון פורש. מה הוא יעשה? קודם כול מגיעים לו שני שבתונים, אבל אחר כך הוא לא ממש יודע. "אני אעשה מה שאני רוצה".

עם פרישתו, דנון מברך בעיקר על העובדה שסוף סוף האוניברסיטה תוכל לאפשר לאנשים שצמחו בתוכה לרשת את מקומו ולהנהיג אותה. "האוניברסיטה הזאת מתקיימת בזכות הנס הגדול של עליית יהודי ברית המועצות לשעבר, שלמדו והתחנכו שם, עלו ובאו ללמד. היה לנו גם מזל גדול, ואני רוצה להגיד את זה בעדינות המקסימלית, שהמדינה נוהגת באיוולת בכך שהיא מוציאה אנשים לפנסיה כשכוחם עוד במותניהם. עד היום אנחנו קולטים באוניברסיטה אנשים שהם אחרי גיל הפנסיה. הרוב הגדול של סגל בית הספר לרפואה שלנו בנוי מפנסיונרים של מוסדות כמו העברית, תל אביב, הטכניון ובאר שבע. חלקם לא יכלו להמשיך שם. כאן הם קיבלו מעבדה ותקציב".

באוניברסיטת אריאל משתדלים שלא להיות תמונת מראה לאוניברסיטאות האחרות, שמשתיקות קולות מימין. "יש לנו הסעות מכל הכפרים הערביים בסביבה", אומר דנון. יש גם שני אנשי סגל ערבים ומבחינתו היו יותר, רק שאין דורש. ראש חוג הפרופסורים לחוסן לאומי, פרופ' אשר יהלום, משמש כאן כסגן דיקאן בפקולטה להנדסה, ומנגד פרופ' יוסי גולדשטיין, איש שמאל קיצוני, משמש כראש החוג למורשת ישראל באוניברסיטה. "ראיינתי את כל אנשי הסגל. כשסיימתי את הריאיון עם גולדשטיין הוא שאל אם אני לא רוצה לדעת מה דעותיו הפוליטיות. אמרתי שלא. הוא התעקש ואמר שהוא רוצה לומר לי אותן. הוא אמר שהוא שמאלה מאוד ממר"צ והדגיש שהוא ממש ממש שמאל". בניגוד לאוניברסיטאות אחרות, דנון לא הניף את דגל הפלורליזם, אבל באוניברסיטה שמשלבת אזרחים מכל הגוונים ומרצים מכל קשת הדעות זה קורה כנראה באופן טבעי. טבעי הרבה יותר מהמוסדות שמניפים את הדגל הזה בגאון. אולי באוויר ההרים של השומרון יצמח משהו אחר באקדמיה הישראלית.