בעוד שבוע וחצי, שנה אחרי הפעם האחרונה שבה נדרשנו למערכת בחירות, יחזרו אזרחי ישראל אל הקלפיות כשחלקם רוצים לדבוק בקיים וחלקם רוצים לשנות את המצב מן היסוד. גם המפלגות יחזרו לישורת האחרונה. לניסיונות השכנוע, לביטויים כמו משתה המנדטים, בליץ וקמפיין געוואלד.
יום הבוחר יהיה הפעם המבחן הגדול ביותר לנתניהו מאז שזכה בראשות הממשלה בשנת 2009. הסקרים כרגע מציירים תמונת מצב שרעה לראש הממשלה. אחרי שלוש מערכות בחירות קודמות בשנתיים האחרונות, אנחנו מתקשים להאמין או לדבוק בסקרים. המפלגות דווקא נאחזות בהם.
הדבר הכי בטוח בבחירות הללו הוא מצביעי הליכוד. נתניהו לא יירד ממספר של 26-27 מנדטים. גם אם יעבור את ה־30, סביר להניח שזה יהיה רק במעט. בסיס המצביעים שלו איתן, בוודאי יחסית למפלגות האחרות. אבל כדי להקים ממשלה לא מספיק להיות מפלגה גדולה. נתניהו מבין, למורת רוחו, שכדי שתהיה ממשלה בראשותו הוא צריך את נפתלי בנט כמה שיותר גדול. גרוע מכך מבחינתו יהיה מצב שבו ימינה תקבל 14 או 15 מנדטים, אבל גם עם המספר הזה לא יהיו 61 לגוש הימין כדי להרכיב ממשלה. הפתרון הוא להצביע על לפיד כמועמד לראשות הממשלה. זה גם מעורר את השטח הליכודי, גם כביכול מקטין את בנט אבל בעצם יכול לשחק גם לטובת יו"ר ימינה.
נתניהו מנצל עכשיו חלקים ניכרים מהתחמושת שהוא שומר בדרך כלל לימים האחרונים שלפני הבחירות. לא סתם הזכרתי את משתה המנדטים וקמפיין הגעוואלד. בליכוד זועקים געוואלד בכל קו סיום של מערכת בחירות, והפעם זה נראה עוד פחות אמין מפעמים קודמות. אין גם הרבה מנדטים לשתות.
להפך, דווקא ימינה עוד יכולה להזיק לליכוד אם תמקד את הקמפיין במסר כמו "זה או אנחנו או נתניהו" ותיצור אולי משתה הפוך. אבל את המסר הזה כנראה לא תשמעו בקמפיין המפלגה באופן פומבי עד לקו הסיום. בנט ממשיך לשמור על מעמדו כלשון מאזניים, מה שלדעתו גם יקרה בסופו של דבר. גם מתקווה חדשה אין לנתניהו הרבה מה לקחת. מעבר המנדטים בין הליכוד ותקווה חדשה די הגיע למיצוי.
בסוף זה מסתכם בקרב בין נתניהו, סער ובנט. לפיד, כך אמר בעצמו, מבין שייתכן שיעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר בממשלה עתידית מבלי להיות ראש הממשלה. בכל הסקרים, אחרי נתניהו, הציבור מסמן דווקא את סער כראש ממשלה עתידי. השבוע הועלתה השאלה כיצד מפלגה עם 12-10 מנדטים יכולה לעמוד בראשות הממשלה. השאלה נשאלה לגבי בנט, אבל לדעתי היא יכולה להישאל גם לגבי תקווה חדשה.
מבחינה דמוקרטית אין שום בעיה שמפלגה קטנה יותר תעמוד בראשות הממשלה. זה לא סותר את רצון הבוחר, במיוחד בבחירות הללו. אם יתברר שהעם רצה אלטרנטיבה לנתניהו, כל אחד מהשלושה האחרים הוא אלטרנטיבה. אם העם יעדיף את נתניהו – התוצאה ברורה.
יותר מכך, אסטרטג פוליטי מבריק שעמו שוחחנו השבוע פישט את המשוואה: הציבור בוחר נציגים. הנציגים הללו בוחרים מי יעמוד בראשות הממשלה. מדובר בעצם בציבור שבחר בדרך, והמחוקקים שנבחרו עושים את המקסימום כדי שהדרך תתבטא בהרכב הממשלה ובמדיניותה. לא בטוח שכל הקוראים יסכימו עם הניתוח הזה של המשוואה הפוליטית, אבל נראה שהטענות על גודל המפלגות לא ממש מחזיקות מים.
שלוש בעקבות מנדט
הרווח הגדול של נתניהו יהיה כשמפלגות שמאל קטנות לא יעברו את אחוז החסימה, משום שמצב כזה מגדיל את סיכוייו להרכיב את הממשלה הבאה. הוא כרגע נמנע מלהתערב באופן פומבי בנושא הזה, אבל ראינו באחרונה את הביקורות על בני גנץ וכחול לבן שדווקא התחזקו השבוע בסקרים, ראינו גם את פרופ' ירון זליכה סופג אש אך מבהיר שירוץ עד הסוף, וכמובן גם מרצ שמעמדה הולך ומתערער בשבועות האחרונים.
הסיפור של מרצ הוא סיפור קלאסי של "תפסת מרובה – לא תפסת". במפלגה רצו להיות נאורים, לגוון בין נשים לגברים ובין ערבים ליהודים. את נישת השוויון המגדרי נטלה מהם מרב מיכאלי, שהעבודה בראשותה כנראה לא תכבוש שום פסגה אבל גם לא תימחק, ויחסית למפלגה שהייתה נראית גמורה לגמרי גם זה הישג. את השילוב בין ערבים ליהודים מחזיקה חד"ש כקונספט כבר שנים רבות.
מרצ נותרה עם מיעוט של אנשי שמאל שמאמינים בדרכה, אך לא בטוח כלל שזה יכול להיתרגם בקלפי למספיק מנדטים כדי לעבור את אחוז החסימה. בשמאל, אשר חושש מאובדן הקולות, החל מעין קמפיין במטרה להבהיר למרצ שאולי היא צריכה לשקול לפרוש מהמרוץ. אין ספק שאיש במפלגה אינו שוקל ברצינות פרישה.
נשארנו עם שלוש מפלגות שמאל שאם ייטלו אחריות הן יכולות להוביל לתוצאה שהן כה משוועות לה לפי דבריהן – החלפת נתניהו. אם שתיים מהן נותרות מתחת לאחוז החסימה הסיכוי של הליכוד להרכיב את הממשלה הבאה גדל. אם שלושתן יישארו בחוץ הוא גדל משמעותית.
בשמאל מדברים לא אחת על חשיבות האחריות. ייתכן שהמפלגות הללו גורמות במו ידיהן נזק משמעותי לשאריות השמאל הישראלי. עם זאת איש אינו יכול לחזות את העתיד. האם מפלגת שמאל כלשהי תיקח אחריות? קשה להאמין.
דה־לגיטימציה אינה לגיטימית
הימים הבאים יהיו ימי חידוד מסרים. בשבוע שעבר כתבתי כאן על מתקפות בתוך הנגמ"ש של הציונות הדתית וקיבלתי תגובות רבות ומגוונות, חלקן זועמות וחלקן אוהדות, מה שגורם לי להמשיך ולנתח את המצב.
מפלגת הציונות הדתית מכוונת לכיוון מסוים. הכיוון שלה מגזרי יותר, מתוך אמירה שגודל המפלגה לא קובע אלא איכותה ואת הדרך שהיא תיישם גם אם תהיה קטנה אך משמעותית בתוך הקואליציה. היא עושה זאת בין היתר באמצעות חידוד ההבדלים בינה ובין ימינה שמכוונת לציונות הדתית אבל גם לציבור גדול יותר. כמובן שבקמפיין בחירות זה דבר לגיטימי.
אני מקבל את האמירה שמפלגה אחת יותר ימנית מהשנייה, למרות שאין בנמצא ימינומטר שימדוד זאת בשבילנו,, אבל לא מקבל את האמירה שמישהו מיישם מדיניות ימין יותר ממישהו אחר. זה טעון בעיקר בחינה בשטח ואין לדעת זאת מראש. בצלאל סמוטריץ', כשהיה שר בממשלה, קידם מדיניות ימין. לדעתי, גם הוא לא יכחיש שגם נפתלי בנט קידם מדיניות ימין. מי קידם יותר? מי נאמן יותר? זו שאלה. התשובה תהיה פחות חד־משמעית.
השאלה שבאמת מציגים במפלגת הציונות הדתית היא איך תיראה הממשלה הבאה. במפלגה מדגישים בכל הזדמנות שמדובר במבחן למפלגת ימינה, לאיזו ממשלה היא תחבור. זה אכן מבחן. זו שאלה לגיטימית וחשובה שאסור שתרד מסדר היום.
בשתי המפלגות יש פוליטיקאים מוערכים. כל אחת באמת שואפת כעת לכיוון שונה. בזהירות הערכנו כאן כבר בעבר שייתכן שהן ישתפו גם פעולה בעתיד. אבל, אם אפשר לבקש משתי המפלגות: חדדו את ההבדלים ככל האפשר, אבל היו הוגנים זה עם זה. פוליטיקה היא אומנות האפשר, אבל כשמזרימים דם רע לוקח לגוף זמן רב להתאושש ממנו. לא משנה אם אתם במפלגת הציונות הדתית או אם אתם בימינה. אל תעשו דה־לגיטימציה לצד השני. זה לא מוסיף לאיש מכם מצביעים. הקהל, פחות או יותר, כבר החליט. האם שווה להיכנס למערכה מיותרת בשביל עוד כמה קולות? לא נפתלי בנט ולא בצלאל סמוטריץ' ירוויחו מהמצב הזה.
בסופו של יום, בתקופה הזאת יותר מתמיד, יש סיכוי שנתניהו לא ימשיך לקדנציה נוספת. כמובן שהוא יעשה הכול כדי להמשיך לכהן כראש הממשלה, אבל הפעם לא בטוח שזה תלוי בו. מי שיחקור לעומק את הציונות הדתית אחרי הפיצול בין בנט וסמוטריץ' – ואני בטוח שמישהו יעשה את זה אחרי הבחירות – יצטרך להבין לאן נעה המטוטלת. האם מרבית הציבור תמך במפלגות שהעדיפו את החלפת נתניהו או את התמיכה בו? האם מרבית המצביעים חובשי הכיפה הסרוגה בחרו ללכת בדרך המגזרית, בדרך הכללית או שבכלל נשארו בליכוד? את התשובות נקבל ביום הבוחר אבל משמעותן חשובה, במיוחד אם הפוליטיקה שלנו תדרדר את עצמה עוד יותר למערכת בחירות חמישית, תרחיש שמרבית הישראלים רואים אותו כמהלך מיותר שיוכיח עד כמה בשביל פוליטיקה קטנה מוותרים על הדברים החשובים ביותר בתקופה כה מאתגרת.
לתגובות: nitsankeidar@gmail.com