אי אפשר היה לבקש תזמון מושלם יותר לפרסום מכתבה של חברת ועדת פרס ישראל לחקר הספרות פרופ' יפה ברלוביץ'.
בעיצומן של חגיגות יום האישה הבינלאומי, שהוציאו מפרופורציה והאדירו כמעט כל נוכחות נשית באשר היא, התרחש הפלופ המביך שחשף את תעשיית הזיופים המגויסת לטובת העצמת נשים, בשיתוף פעולה מלא של הגורמים הבכירים ביותר במדינת ישראל.
המכתב, שנחשף ב'כאן תרבות', נשלח לשר החינוך יואב גלנט על ידי חברת הוועדה ברלוביץ', לאחר שפרופ' ניצה בן דב הוכרזה כזוכת פרס ישראל לחקר הספרות. במכתבה גוללה ברלוביץ' שורה של טענות המרכיבות תמונת מצב עגומה לפיה כל התנהלות הוועדה, מראשיתה ועד סופה, הייתה כעין מכרז תפור לזכייתה של אישה בפרס הממלכתי, ועל כן בסיכומו של דבר בן דב אינה ראויה לפרס. ברלוביץ', חוקרת ספרות ותיקה בפני עצמה, היא לא שוביניסטית גדולה ואפילו אינה מזוהה עם הצד השמרני של המפה.
מזה יותר מעשור היא משמשת כיו"ר האגודה הישראלית ללימודים פמיניסטיים ולחקר המגדר ועורכת את פרסומי האגודה והאתר. למרות העמדות שבהן היא מחזיקה, נראה כי התחושה שהיא רק פיונית בשירות האג'נדה צרמה לה יותר מדי. אם ננטרל את האפשרות הלא מוכחת שמה שהניע את ברלוביץ' בצעד החריג הוא יריבות אישית בינה ובין הזוכה פרופ' בן דב, הרי שפני הדברים כפי שהיא מציגה אותם אמורים להביך לא רק את המערך הממשלתי של פרסי ישראל אלא את כל מי שרוממות האדרת נשים בגרונם.
לדברי ברלוביץ' הוועדה עצמה הורכבה בחטא, שכן מראש הבחירה הייתה דווקא בשלוש נשים על מנת שהללו יבחרו בהכרח אישה לקבלת הפרס, כחלק מהאפליה המתקנת. היא עצמה כמובן תומכת בשוויון מגדרי, אולם הבסיס לבחירה צריך להיות לטעמה מצוינות מקצועית ולא מגדר. ברלוביץ' מציינת כי רצתה להעניק השנה את הפרס לחוקר הספרות פרופ' הלל ברזל, "אבל מצאתי עצמי נאלצת לוותר על הבחירה החופשית שלי ולהיעתר, אומנם לבחירה מגדרית, אבל מוכתבת". לדבריה, בן דב אינה עומדת בקריטריון המצוינות הנדרש כדי לזכות בפרס ואינה חוקרת "משכמה ומעלה". הוויכוחים עם שתי חברות הוועדה האחרות, פרופ' עליזה שנהר והסופרת יהודית רותם, הגיעו למבוי סתום. ברלוביץ' לא רצתה להביא לפירוק הוועדה בשל התנגדותה, שכן אישור הפרס מחייב הסכמה של הוועדה על המועמד פה אחד, ולכן הסכימה בלב כבד להעניק את הפרס לבן דב. לטעמה, אגב, גם בחירת הנשים לוועדה נעשתה בסימן מגדרי שאינו מקצועי. היא מתארת כי חברת הוועדה יהודית רותם לא ניהלה שיח מקצועי ברמה האקדמית של הכרת החומר ובכלים הביקורתיים הנדרשים לגבי המועמדים לפרס, שכן היא אינה מגיעה כלל מעולם המחקר.
הניסיון של מי שמשכו בחוטי הוועדה במטרה להעצים נשים בכוח, באופן מלאכותי ועקמומי, רק הוביל לבסוף לפיצוץ הבועה ולחשיפת האמת המכוערת. במקום לחגוג את הפרס שיינתן לחוקרת, על ידי ועדה שכולה נשות מקצוע, נותרו כולן עם טעם חמוץ בפה: פרופ' בן דב כבר לא תחגוג כשתעלה על הבמה, לאחר שחברת ועדה טענה שהיא אינה באמת ראויה לפרס, מרכיבי ועדת הפרס נחשפו בקלונם, חברות הוועדה התגלו כלא מקצועיות וברלוביץ' עצמה יצאה כמי שפגעה בנשים, ובמיוחד בזוכה עצמה, שכן יכולה הייתה לשלוח את המכתב אחרי שהפרסים כבר יחולקו ולמנוע עוגמת נפש מבן דב. כך או כך, קרנן של נשים לא עלתה כתוצאה מהפלופ שהתרחש בחסות משרד החינוך.
הסטטיסטיקה משקרת
הפרשה הזאת משקפת נאמנה את אופי הפעולה בשורה של קמפיינים מתוחכמים שהציפו את אמצעי התקשורת ביום האישה הבינלאומי השבוע. בסגנון דומה של עמעום המציאות נהגה גם רשות ממלכתית נוספת – הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים (רלב"ד), כשפרסמה לרגל יום האישה נתונים ורודים שמחמיאים כמובן לנשים הנוהגות על הכביש. הנה טעימה: רק 28 אחוזים מהנהגות מעורבות בתאונות של רכבים פרטיים, ארבעה אחוזים בתאונות אופנוע, 1.7 אחוז בתאונות אוטובוסים ואפס אחוזים בתאונות של משאיות או מוניות.
הנתונים משקפים כמובן את זהירותן ונהיגתן הבטוחה והאחראית יותר של נשים ביחס לגברים, אלא שהם אינם מביאים בחשבון נתון משמעותי בחישוב אחוז המעורבים בתאונות – הנסועה (קילומטרז'). בהנחה שגברים נוהגים הרבה יותר קילומטרים מנשים, הרי שברור שהם גם יותר מעורבים בתאונות. לו היו מחושבים נתוני התאונות בהתחשב בנסועה, ניתן להניח שעדיין גברים היו מעורבים ביותר תאונות מנשים, אולם הפער הדרמטי בין גברים לנשים שמציגה הרלב"ד היה מצטמצם.
משחקי הנתונים הללו, שנועדו להעצים נשים או לקרבן אותן – היינו הך מבחינת בעלי האינטרס – אינם פוסחים על אף תחום. כך למשל הטבלאות הזועקות על פערי שכר בין גברים לנשים מתעלמות מנתונים שיש לקחת בחשבון: היקף המשרה של האישה לעומת זה של הגבר, הבדלי תפקידים ומקצועות ועוד. שקלול נתונים אמיתי עשוי גם הוא להציג פערים לטובת הגברים, אבל הרבה פחות מהדהדים מאלה שנתפרים בכוח על ידי מובילי האג'נדה.