בת 39, אשת תקשורת ומרצה. נשואה לידידיה, אם לחמישה, תושבת ירושלים.
זו ילדותי: גדלתי בהרצליה, אבא ניהל חברת מחשבים ואמא הייתה מורה. היום אמא היא עורכת לשונית שעורכת את כל הספרים שלי והטורים שלי. ילדות תמימה וכיפית עם אח קטן ושמו מתן.
מכונן: בגיל שש וחצי המורה ריקי שם־טוב לימדה אותנו אל"ף בי"ת, קרוא וכתוב - ובום. זה שינה את חיי. פתאום היה לי ביד כישרון שאני טובה בו מאוד. התאהבתי בקריאה ובכתיבה ולא הפסקתי עד היום. זה היה הרבה יותר מעוד כלי או עוד מקצוע בבית ספר. בזמנו לא ידעתי להגיד שהשם נתן לי מתנה, אבל השם נתן לי מתנה.
הכי גאה: בעזרת השם, מקווה שהדברים שהכי אתגאה בהם עוד לא קרו. בינתיים שמחה מאוד ומודה מאוד על היש.
מרגש אותי: שירים. יכולה לבכות פתאום מהשיר "ישמח לבי" שכתב הרב קוק והלחין ושר יוני גנוט, או מאיזה ניגון חב"די שידידיה משמיע ברכב. אבל לא רק.
הקורונה ואני: השנה הזאת הייתה מטלטלת. היינו אמורים להמשיך לעוד שנת שליחות בארצות הברית מטעם תנועת המזרחי, ומצאנו את עצמנו בניו־יורק בשיא הקורונה. בערב פסח חזרנו מהר לארץ, ואני מרגישה שהסיפור הזה עוד לא סגור אצלי בלב. ימים מאתגרים, ארבע דירות שעברנו בשנה, וגם הרבה ברכה ומתנות מיוחדות שהשנה הזאת הביאה איתה.
מוטו: הרבי מלובביץ' אמר: "אני תמיד שמח, ואף פעם לא מרוצה". זה משפט עמוק. להיות שמח גם מול אתגרים, אבל מצד שני לא לנוח ולא לחשוב שזהו, סיימת את המלאכה. הלוואי גם עליי.
כשאעמוד על הבמה: אין לי מושג מה אחשוב כשאקבל את פרס ירושלים. לא חושבת שאני ראויה, בטח לא בגילי, אבל כנראה נוצר פה משהו שהוא הרבה יותר גדול ממני. בפרויקטים האלה מעורבים עשרות אנשים מהארץ ומהעולם, שמתעסקים בהנגשת הפרשה והמקורות ביותר מעשר שפות. זה ממש לא משהו שאני עושה לבד, וזו הזדמנות להודות להם מעומק הלב.