שלומית כץ
שלומית כץצילום: גרשון אלינסון

שלומית כץ (74), אלמנתו של פרופ' יעקב כץ ז"ל, תושבת אלון שבות שבגוש עציון ואם לשבעה ילדים, היא בתו של משה (מושקו) מושקוביץז"ל, שהלך לעולמו לאחרונה והותיר אחריו מורשת ענפה של עשייה ציבורית, בנייה ואהבת הארץ והאדם. בכנס ירושלים תקבל שלומית כץ את הפרס לכבודו של אביה.

זו ילדותי: משה מושקוביץ, שזכה לכינוי מושקו, נולד בשנת 1925 לצבי ודבורה מושקוביץ. בגיל עשר עלה עם משפחתו לארץ והם התגוררו בדירה קטנה בתל אביב. אביו של מושקו היה יהודי מאמין בעל ידי זהב והוא סחר במכונות תפירה. מושקו ינק את ערכי הציונות מאביו ואמו. הוא כיבד את הוריו מאוד ובסוף ימיהם סעד אותם בביתו הצנוע במשואות יצחק. בגיל 14 הצטרף לפעילות האצ"ל ולאחר מכן עבר ללח"י.

מכונן: התקופה שעיצבה את אישיותו, את דרכו ואת פועלו יותר מכול הייתה משנת 1947 ועד תחילת שנת 1949, שנה וחצי שבהן שימש כשליח מטעם המדינה במחנות המגורשים בקפריסין. בתקופה זו נחשף בפעם הראשונה לפליטי השואה. במחנות פעל כדי לסייע להם ככל האפשר והבין שרק מדינה יהודית חזקה היא הפתרון לעם היהודי. תקופה זו עיצבה גם את גישתו הממלכתית של מושקו. הוא הבין שרק בעשייה משותפת מתוך קונצנזוס נגיע להישגים, ולכן לאורך חייו בכל פעילותו הוא ביקש לפעול במסגרת הקונצנזוס.

משפיע: האדם שהשפיע יותר מכולם על הצטרפותו של מושקו לעשייה הציבורית היה השר משה חיים שפירא. מושקו שימש כעוזרו האישי של השר והעריך אותו מאוד. בשלב מסוים הוצע למושקו להיכלל ברשימת המפד"ל לכנסת. לאחר שהתייעץ עם אשתו הראשונה אורה, הוא דחה את ההצעה. השר שפירא נדהם מסירובו של מושקו אבל לימים הודה שמושקו צדק בהחלטתו, כי תרומתו הציבורית מחוץ לחיים הפוליטיים הייתה גדולה וחשובה לאין ערוך.

חינוך בראש: שימש כראש מועצת שפיר החל מגיל 27, במשך כשלושה עשורים, וכן כראש מועצת אפרת הראשון. כראש מועצה הוא הקים מוסדות חינוך ייחודיים, ביניהם פנימייה צבאית דתית ובית ספר אזורי אינטגרטיבי ראשון בארץ שכלל ילדים ילידי הארץ לצד עולים חדשים, אשכנזים לצד בני עדות המזרח, דתיים ומסורתיים.

תורה ועבודה: מושקו היה אדם מאמין ודתי בכל מובן. איש של תורה ועבודה. תלמיד חכם שמקפיד על קלה כחמורה. אדם שגאה בערכיו ובאמונתו ומנגד אדם שרואה באמונה ובערכים את הבסיס שמחייב אותו לפעול למען הכלל. הוא חי ביומיום את ערכי הציונות הדתית, ולצד פעילותו הציבורית מילא את חובותיו כחבר משק. ביומניו ניתן למצוא פעמים רבות הערות קצרות בכתב ידו, שם כתב לצד פגישות עם שרים וראשי ממשלה גם תורנות חליבה ברפת וקטיף.

מחובר: הרי יהודה ובעיקר אדמת גוש עציון היו אהבתו הגדולה של מושקו. השנתיים שבהן גר במשואות יצחק הישנה, באמצע שנות הארבעים, עוד לפני הקמת המדינה, חיברו אותו בקשר בל יינתק אל ההרים הטרשיים שבין ירושלים לחברון. עם שחרור גוש עציון במלחמת ששת הימים – או כפי שמושקו כינה אותה, מלחמת התשועה - הוא החל לפעול למען שיקום ובניית הגוש, שהפך למפעל חייו עד יומו האחרון.

מה עשית היום: מושקו לא האמין בנאומים מלאי פאתוס. הוא האמין במעשים ובקבלת החלטות. זאת הסיבה שמושקו לא ביקש הכרה על מעשיו או על תרומתו. אצל מושקו המעשים דיברו. הוא היה איש נוח לבריות, מאיר פנים, מבין את נפש האדם ומכיר בחשיבותו של יחס אישי עם בן שיחו.

רגע מרגש: רגע אחד שלעולם אנצור בליבי היה כאשר הבאתי את בעלי לעתיד, יעקב, לבית הוריי בפעם הראשונה. אבא כל כך שמח. הוא התרשם מהערכים של יענקל'ה, מאהבת הארץ שלו, מהציונות שפיעמה בקרבו ומהיותו איש תורה ומצוות.

מוטו: תורה ועבודה במובן הכי עמוק ואמיתי של המילה. תורה, לימודה, חיים על פיה. מושקו העביר שיעור פרשת שבוע לזכר אשתו אורה במשך יותר מארבעים שנה. שיעורים אלה הפכו לאסופה של חמישה ספרים בשם 'מאור התורה'. עבודה, בבחינת מתוקה שנת העובד. מושקו האמין שכל אדם הגיע לעולם כדי לפעול ולשפר אותו במעשים קטנים וגדולים כאחד. דרך ארץ, אהבת הבריות. ביתו היה קטן וצנוע, בית בן שבעים שנה, פשוט ומכובד, אבל דבר אחד בלט בביתו: ספרייה גדולה ועשירה. ספרי עיון וגמרא לצד ספרי ציונות והיסטוריה וספרי הגות לצד ספרי שירה.

כשאעמוד על הבמה: ברגע קבלת פרס ירושלים יחד עם נכדתי הבכורה, שהיא נינתו הבכורה של אבי מושקו, אחשוב כמובן על אבי מורי משה מושקוביץ, ואחשוב גם על בעלי־אישי יעקב כץ שהלכנו יחדיו למעלה מיובל שנים. אבא מושקו העריך מאוד את יענקל'ה, אהב אותו והתייחס אליו כאל בנו. אבי ובעלי נפרדו מחיי בשנה זו בהפרש של ארבעה חודשים בלבד, שני אנשים שאני חייבת להם את כל עולמי. ברגעים אלה דמות דיוקנם עולה מול עיניי ושפתיי מדובבות את שמם.