שוש נגר
שוש נגר צילום: מירי שמעונוביץ

הקורונה פרצה לחיי כולנו בסערה והשפיעה גם על עולם החינוך, בדיוק בשנה שבה שושנה (שוש) נגר, מ"מ ראש מינהל החינוך הדתי, נכנסה לתפקידה. "באופן טבעי, נכנסתי לתפקיד הזה עם חלומות גדולים. מצד אחד שאיפה לממש ולהוביל את התהליכים והרעיונות החדשים שלי, ומצד שני - רצון להמשיך את הדברים המצוינים שכבר היו קיימים בחמ"ד. כולנו היינו מגויסים לכך, והייתה מחצית ראשונה טובה, שבה הכרתי את המערכת, את המנגנונים ואת האנשים. אבל פתאום הגיעה הקורונה, שהשפיעה בבת אחת על כלל המערכות, ובפרט על מערכת החינוך. כמובן שלא היינו ערוכים לגמרי לאתגרים ולמיומנויות שהתקופה הזו דרשה, ליכולת להחזיק מערכת מרחוק ולהיות משמעותיים גם כך", היא מסבירה את האתגרים שניצבו לפתחה. בתוך זמן קצר נדרשו עובדי מערכת החינוך להתאים את מנגנוני העבודה מרחוק - ולא אכזבו, מעידה נגר: "כולם נרתמו וגילו תושייה למרות אי־הוודאות. היה רצון מצד הצוות לתת מעטפת לתלמידים. עשינו כל שביכולתנו כדי להתאים את התוכניות של החמ"ד לפלטפורמות של למידה דיגיטלית מרחוק, וכל זה תוך זמן קצר. בסיטואציה כזו, מובן שיש אתגר חינוכי עצום מכל בחינה שהיא, ולכן קיימנו תהליכים של ליווי מקצועי לצוותי החינוך סביב התכנים וגם סביב הסוגיות הרגשיות הנלוות לתקופה. המפמ"רים של החמ"ד קיימו מפגשים לכל צוותי ההוראה והקנו להם כלים, ובמקביל יצאו מתווים מסודרים של משרד החינוך במקצועות הליבה". היבט נוסף שהוקדשה לו תשומת לב מיוחדת הוא הנחיית ההורים: "נבנו ערבי במה סביב נושאים כמו: כיצד מסייעים לתלמידים מבחינה רגשית וחברתית, תפקידי ההורים בסיוע לילדים בכיתה א' ברכישת הקריאה, איך נעזור לתלמידים להתמודד עם המרחב הדיגיטלי ועוד".

לא לפספס את התלמידים השקופים

נגר מסבירה כי הדאגה המרכזית היא ביחס לתלמידי כיתות ז'-י', שבהן הייתה ועדיין יש הכי פחות למידה פרונטלית בכיתות הלימוד. "קשה ליצור קשר מרחוק. הקריאה שלנו היא לשמור על שגרה של קשר, על למידה מרחוק, ועל מענה בהיבטים הרגשיים והחברתיים. אנחנו מעודדים כל הזמן שיעורים ערכיים וחברתיים שמובנים באופן מותאם מרחוק. המנחות הארציות שלנו, גם ביסודי וגם בעל־יסודי, כתבו ממש באפס זמן יחידות הוראה בתחום הערכי־חברתי בהתאם לפלטפורמת הזום, ואנחנו כל הזמן בתהליך של פיתוח תכנים. כמובן שכל צוות חינוכי עושה את ההתאמות שלו, אבל יש לו עם מה לעבוד, יש לו גב, ואנחנו כמינהל ניסינו לספק מעטפת וכלים גנריים".

נראה שהאתגר הוא רגשי לא פחות מאשר לימודי.

"לחלוטין. גם בתחום הזה פותחו כלים רבים. מההתחלה כיוונו ועודדנו לקיים מפגשי זום בקבוצות קטנות יותר, והמלצנו שלצד כל מורה מחנך יהיה צוות חינוכי, מורים מקצועיים, שמתגייסים לקיים שיחות אישיות עם התלמידים בתיאום עם המחנך. כל בית ספר פיתח את המודל שלו; יש מנהלים שבחרו לתת למחנך יותר שעות פרטניות, והגדירו לו תקופה שבה עליו לסיים סבב שיחות פרטניות עם כולם. כך או כך, העיקרון שניצב לנגד עינינו הוא שאין תלמיד שקוף, והמטרה שלנו היא להגיע עד אחרון התלמידים בדרכים שונות ובמנגנונים שבתי הספר פיתחו באמצעות הכלים שהבאנו לפתחם. גם בחלוקת התעודות עשינו שינויים, והמלצנו שהמורים ייזמו שיח פתוח של תיאום ציפיות עם התלמידים".

מה הכי מטריד אותך, מתוקף תפקידך, בימים אלה?

"בעיקר הפערים בין הפריפריה לאוכלוסיות החזקות. ברור שבמקום שבו יש בתים עם גב חזק, יש מענה משמעותי יותר לילד. במקום שבו ההורים טרודים בפרנסה או חסרי יכולת לתת מענה חברתי או לימודי, או בבתים של עולים חדשים, עלולים להתפספס דברים. מתוך רצון למצוא מענה אמיתי, נעשות גם שם הרבה פעולות, למשל מול מורי האולפן במרכזי הקליטה. יזמנו ערבי זום בשש שפות להורים העולים כדי שיתווכו מסרים לילדיהם, וזה היה מהלך מוצלח מאוד.

"כל היוזמות נעשות בגבול היכולת. לצערנו, אי אפשר להגיע למאה אחוזים. יש מסירות ותודעת שליחות גדולה של בתי הספר, והכול מוחזק על ידי הצוותים, המפקחים והמנהלים. אני מאמינה שברגע שלארגון יש מנגנונים שעובדים נכונה ומדייקים את העבודה - מתאפשרת בו ההתפתחות. יש לנו יועצים בכירים בכל מחוז, והם מובילים את היועצים בבתי הספר, ושם נעשית כל הזמן עבודה בטיפול במקרים וכל מה שנצרך. היו לנו עד כה לא מעט מקרים שדרשו התערבות ואחזקה בהיבטים הרגשיים, גם לתלמידים וגם למשפחות".

למרות האתגרים העצומים, נגר רואה את הדברים במבט אופטימי. "זו גם שעתה היפה של מערכת החינוך", היא מספרת, "הן ביכולת שלה להגיע עד לבית התלמיד ולשתף את ההורים במה שקורה, והן ביכולת של המורים לזהות את ההזדמנויות שהלמידה מרחוק טומנת בחובה. באופן מעניין, יש תלמידים שהתקופה אף היטיבה איתם מכל מיני סיבות, הם גילו את עצמם והצליחו להתרכז יותר, ויש גם מורים שחידשו דברים והמציאו את עצמם מחדש, פיתחו דברים יצירתיים. נוספו קורסי בחירה והעשרה לתלמידים, התגלו כישרונות. גם לתלמידי י"ב ניתן מענה של הכוונה לקראת השנה הבאה ונערכו ערבי זום לתלמידים ולהורים.

"גם בתוך משפחתי אני חווה את הדברים. יש לי שתי בנות שהן מורות, וחוויתי את האתגרים האלו מקרוב. אחת מהן מלמדת בעל־יסודי ואם לשלושה, ודרכה למדתי איך מורים מצוינים מצליחים לייצר למידה ולהגיע עד אחרון התלמידים. הבת האחרת היא מורה בכיתה ב', וגם אותה זכיתי לשמוע בשעת פעולה וראיתי איך היא מתקשרת אל תלמידות. יש לי גם בן שהוא תלמיד, כך שאנחנו מכירים מקרוב את הקשיים והאתגרים גם מהצד הזה".

ומה את מציעה להורים שכבר מותשים ודואגים לעתיד הילדים?

"שייאזרו בהרבה סבלנות ואורך רוח, ושלא ירגישו שהם לבד במערכה. ההצלחה של ילדיהם חשובה מאוד לצוותי החינוך. שיתייעצו, שישתפו, שיהיו בעניינים. המערכת ערוכה לכך וזה תפקידה, ויותר מזה, זה גם עוזר לה, זה מחדד אצל המורים את הדברים. היו מקרים שהורים ביקשו מהמורים להפחית ולקצר בזומים, וזה עזר. הקשב של ההורים מדייק את הפעולה החינוכית. אנחנו השליחים של ההורים, ובאחריותנו לעשות את הטוב ביותר. גם אם השנה הייתה קשה, נצא מחוזקים וטובים יותר, והמערכת תדע לצמצם פערים".

השפעות דרמטיות במציאות לא מוכרת

בנימין בהגון, ראש מכללת 'תלפיות', מכיר את המערכת מהזווית של מי שדואג להכשרתן של מורות העתיד: "בתקופת הקורונה שיטות ההוראה התחדשו, ולא אגזים אם אומר שאפילו התהפכו. אם עד היום הכול נעשה פנים מול פנים, הרי שבתקופה הנוכחית הכול עבר להיעשות מרחוק, ויש לזה משמעות מרחיקת לכת בעולם ההוראה. למזלנו, אצלנו במכללה, הנושא של הוראה מרחוק או למידה מרחוק לא היה חדש בכלל. כבר בעבר נערכנו ללמידה מרחוק כחלק מגיוון דרכי ההוראה. גם במהלך ההוראה הפרונטלית היו לנו מצבים שבהם נתנו לסטודנטיות להתמודד מרחוק, וכעת פתאום הגיוון הפך להיות העיקר".

כמי שעוסק בחינוך ורואה את הדברים גם מתוך המערכת, מהו האתגר הגדול של צוותי ההוראה כיום מול הילדים והנוער?

"ללא ספק האתגר הוא לחנך ולהעניק ערכים. להעביר חומר מרחוק זה עוד אפשרי, אבל להקנות ערכים זה כבר יותר מורכב. הסטודנטיות שלנו תצטרכנה להיות מחנכות העתיד. הגענו למצב שמתקיימות אצלנו שיחות אחד על אחד כמו שלא הכרנו מספיק בעבר, ואנחנו מקצרים את השיעורים שלנו בזום לשישים דקות במקום תשעים דקות, כדי שתישאר חצי שעה לשיחות חינוך עם הסטודנטיות. חשוב לנו ללמד אותן כיצד להקנות ערכים ולחנך בכל מיני סיטואציות בחברה, בשכונה, כדי שיהיו להן כלים להתמודד כשתגענה לשטח. במסגרת העבודה המעשית הן נכנסות לכיתות, כשאין סגר".

בהגון מסביר כי גם במכללה, שבה לומדות סטודנטיות בוגרות ולא ילדים צעירים, יש אתגרים בעידן הקורונה. לדבריו, הדבר החשוב ביותר הוא שהסטודנטית תמצא את עצמה פעילה בעשייה ובלמידה: "חוסר פעילות, או סיטואציה שבה היא קמה בבוקר ואין תוכנית מסודרת, היא בעייתית. גם בין הסגרים, אנחנו משתדלים שהן כן תגענה לשטח בקפסולות, בזהירות. שיעורי האומנות נערכים באוויר הפתוח עם כני ציור בשטח. כשמגיעים לקמפוס זה פעיל יותר מאשר לשבת בחדר שלך מול מסך".

איזה מהפך עובר המורה כיום, כדי שלתלמיד יהיה טוב בתוך כל הבלגן?

"אני טוען כל הזמן שתפקיד המורה בימינו השתנה. הוא כבר לא מקנה ידע, אלא חייב להיות מאבחן ויצירתי, ובכך להתאים לילד את המתודות ולהגיע אליו דרך הדברים שהוא אוהב, להיות ער למצבו הרגשי ולתת את המענה הנכון. גם את הלימוד עצמו יש להעביר בצורה מקרבת, מתוך היכרות עם עולמות התוכן של התלמיד. היום, תלמיד שלא רוצה אפילו להתחיל ללמוד אחוזים, יקבל הצצה לעולם הזה דרך תחום שמעניין אותו, כמו למשל כדורגל".

מאחר שהקורונה היא אירוע שהעולם לא חווה דוגמתו בעבר, בעיניו של רונן יעקובסון, פסיכולוג חינוכי מומחה וראש 'מכון מנעד' למחקר פסיכולוגי וחברתי בלוד, ההתנהלות הנכונה היא בגדר חידה: "זה חסר תקדים, ולכן כל דבר שנאמר הוא בגדר הערכה בלבד. חייבים להיות כל הזמן עם היד על הדופק, וזה באמת מה שאנחנו עושים. אני יכול לומר שאני בקשר עם מוסדות חינוך וכולם עושים את זה יפה ובמידה הנכונה, תוך ניסיון לראות את התוצאות".

גם את יעקובסון מטרידים הפערים בין האוכלוסיות השונות: "הקושי מורגש ברמת ההורים - רבים ממי שנפגעו בשנה האחרונה הם אנשים משכבות סוציואקונומיות נמוכות, השכר הממוצע במשק עלה כי פיטרו המון אנשים שקיבלו שכר נמוך - אבל זה בעיקר ברמת התלמידים. יש תופעה מעניינת, בשנים רגילות, שבחופש הגדול יש לילדים ירידה בלימודים, אבל בשכבות החברה הנמוכות הירידה תלולה עוד יותר. כאן אנחנו מדברים על מעין חופשה אחת גדולה. חלק מהחוקרים אומרים שרוב הפערים הלימודיים בין השכבות החזקות לחלשות נגרמים בגלל החופשים, לא מצליחים להדביק את הפער. אז עכשיו אנחנו מרגישים את זה בכל דבר. עשירים יכולים לקחת עזרה בכסף, מורים פרטיים וכדומה. בפריפריה אני נחשף למשפחות שלא שולחות את הילדים מפחד מהנגיף, ומוותרים על הלמידה. הרבה יותר קשה להורים לעקוב ולהיות בתוך זה כשהחיים לחוצים, ולכן ילדים ובני נוער רבים נופלים לשוליים. להוריהם יש פחות פניוּת, יש טרדות, הפרנסה בסכנה, הם בהישרדות והכול מידרדר. בתוך כך, לילדים אין גם לאן 'לברוח' - לא חוגים, לא מתנ"סים, לא תנועות נוער. הם נוכחים יותר בבית, וחסרים להם המקומות שבהם יש קשר עם דמויות מבוגרות שמיטיבות איתם. הם בלי חברים, שזה נושא כאוב בפני עצמו - שאנחנו כבני אנוש שזקוקים לדמויות קבועות ומוכרות, נדרשים לריחוק".

יעקובסון מצביע על מחקר עדכני שמצא, בסיועה של תחיה גלעדי מ'מכון מנעד' בלוד, ש־95 אחוזים מתלמידי השכבות העליונות מעידים על עצמם שאינם מצליחים להתרכז בשיעורי הזום. 71 אחוזים דיווחו על עצמם כי הידרדרו לימודית. "וניקח את תלמידי כיתה א' - הרי קריאה היא מיומנות תרבותית מלאכותית ולא ביולוגית, בשונה מדיבור או שמיעה. אנחנו מוצאים במחקרים שכדי לצלוח את לימוד הקריאה, יש צורך בדמות משמעותית שתלווה אותך. אז גם חברתית וגם לימודית, יש כאן סבך".

אז מה עושים?

"קודם כול המלצה למורים - כדאי לקבוע יעדי הוראה קטנים וקצרי טווח ולוודא שהם הושגו, ולעשות את הדברים צעד אחר צעד. לשם כך, בתחילת השיעור המורה יציין מה היעד, כדי שהילדים ידעו לאן להכווין את עצמם. 'בסוף השיעור ארצה שתדעו כך וכך'. כשמשתפים אותם באחריות ומתאמים ציפיות, רואים את התוצאות. דבר נוסף, להרבות במשוב אישי. זו הזדמנות לקיים שיעורים לקבוצה קטנה ולקבל פידבק, לראות מה המצב. אני גם מעודד להקציב זמן לשיחות קצרות עם התלמידים שבהן ניתן לזהות מצוקות או צרכים גם בכמה דקות. חשוב לשמור על קשר גם עם ההורים, גם אם זו שיחה קצרה. זה חשוב בימים כתיקונם, ובוודאי בימים אלה. זה מסייע לכל הצדדים", הוא אומר.

"להורים - אני ממליץ להיות בקשר עם הורים אחרים, ולא להתבייש. זה מפרה, אתה מרגיש פחות לבד ומבין שגם הם צריכים פתרונות, ויהיו להם רעיונות לשתף. זו גם דרך לשמור על קשר עם העולם החברתי הילד ולשים לב באיזה עולם חברתי הוא חי. מעבר לכך, ככל האפשר, חשוב להקדיש לכל ילד שעה שבועית של משחק חופשי. אם זה ילד קטן, לומר לו שעכשיו נשב ביחד 45 דקות עם איזה משחק שהוא רוצה. אם זה מתבגר, נשב יחד לקפה, ניקח טייק אוויי ונשב לשיחה אחד על אחד. אני בעד לזרום עם המתבגרים, מדי פעם לשאול על השטויות שהם עושים, מה ראו ביוטיוב או ברשתות, לגלות שותפות, ואגב - גם אם זה לא מאוד לרוחנו. זה חשוב מאוד, פותח ומקרב", הוא מציין.

עוד ממליץ יעקובסון: "אני קורא לכל ההורים לדאוג לזמן לעצמם, כי זה גם למען הילדים. ליזום דייט זוגי, או לעשות משהו לנפש, קצת להתאוורר. מחקרים מדברים על כך שיש שחיקה בקרב הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. בתקופה כזו, כל ילד הוא במובן מסוים בעל צרכים מיוחדים, וההורה חייב לדאוג לעצמו כדי שיוכל לתפקד כראוי".

יהלומים שהייאוש מפריע להם

מי שנחשף באופן מוחשי לבני נוער במצוקה כבר שנים רבות הוא הראל חצרוני, מייסד 'הזולה של חצרוני' של OU ישראל. הזולה שלו קיימת כבר 20 שנה ברחוב יפו בירושלים, בלב ליבו של אזור הבילוי המרכזי, ליד כיכר ציון. חצרוני מעיד כי בעצמו היה חלק מעולם הפשע עד שקיבל תפנית חיובית בחייו, ולכן החליט להרים את הכפפה ולהיות שם למען הצעירים. "בזמנו, החברים מהעבר אמרו שהם מצדיעים לי וחשבו שהם לא יכולים ושהייאוש חזק מהם. היה לי חבל לראות כמה יהלומים יש בעולם שהייאוש מפריע להם. החלטתי ליצור מקום שילטש אותם. הסברתי להם שאותו כוח שהוריד אותם, מסוגל גם להעלות אותם. לצערי, מגיעים אלינו היום נערים צעירים ממש, בני 11, 12, ואנחנו מקבלים עד גיל 24. אנחנו יוצרים מעגלי נגינה, נותנים מענה פסיכולוגי, יש לנו מערך מדריכים נפלא וממש בית חם בשבילם".

אלא שהבית החם נאלץ להיסגר באותו סגר ראשון שהפתיע ושיבש כל חלקה טובה. חצרוני, נשוי ואב לתשעה, חלקם נשואים והורים בעצמם, לא רצה לעמוד מנגד, וקלט אל ביתו צעירים שמחד לא יכלו לשהות בביתם, מכל מיני סיבות, ומאידך לא יכלו להיקלט בזולה בנסיבות הקורונה. "זכורה במיוחד נערה כבת 15. באותה תקופה היא התאהבה בערבי, מה שיצר קונפליקט עם בני המשפחה שלה עד כדי סכסוך שהשאיר אותה ברחוב, כשהיא מידרדרת מכל בחינה שהיא. היא נקלטה אצלנו. היא ראתה מה זה שבת, שיחה, דיבורים, ולמעשה השתלבה בבית - דבר שבנסיבות אחרות פשוט לא היה קורה. ההשפעה הייתה טובה עד כדי כך שהיא התהפכה ממש. היא פתאום הפכה להיות חלק מהשיח והסיקה שהיא חייבת שינוי. היא התנתקה מאותו ערבי, וחיברנו אותה אל משפחת אומנה מכילה ומחבקת. זה היה הרגע שבו הבנתי שנכון שבעניין הבריאותי הקורונה איומה, אבל היא הביאה איתה גם דברים טובים".

מבחינתך, היום אין נזק גדול כל כך ברמה הרגשית או החינוכית בקרב בני הנוער?

"מסתבר שלא ניתן לומר דבר כזה באופן חד־משמעי. כן אפשר לומר שזה תלוי בנו ולא בנגיף עצמו. כל אחד לוקח את זה למקום אחר. כשהתקופה הזו התחילה, כל מרחבי הבריחה נסגרו: המועדונים, הפאבים, הקולנוע. הכול. היו לנו חבר'ה בזולה שאמרו לעצמם פתאום: עד מתי נברח ונהיה תלויים? אולי כדאי לגעת בנקודות שבגללן אנחנו בורחים, במקומות הבלתי מטופלים או הבלתי פתורים? אולי מכאן דווקא נתרומם? וכן, הם ביקשו עזרה וממש צמחו משם. וגם יש חבר'ה שלא חיפשו לצמוח בתקופה הזו, וכמובן מצאו אלטרנטיבות כמו מקומות מסתור ומסיבות טבע. אנחנו נמצאים עם כולם, עם אלה שצומחים ועם אלה שלא. זוהי הרי ההצדקה לקיומנו", הוא מזכיר. "אני מתרשם שבתקופה הזו דווקא יותר חבר'ה אצלנו התיישרו ופיתחו כיוונים חיוביים בחיים, וזה משהו שגורם לי להגיד לקורונה תודה. הנגיף הזה פוצץ את הכול לכל הכיוונים, וכשמשהו ממש מתפוצץ בפנים, יש סיכוי שתסתכל פנימה או תקרא לעזרה".