וונדה ויז'ן
וונדה ויז'ן © Marvel Studios 2020.

קצת באיחור התיישבתי לצפות ב'וונדה-ויז'ן', לנסות להבין מה זו הסדרה שכל העולם מדבר עליה. המסקנה שלי היא שזו סדרה מעניינת שמעלה לא מעט מחשבות, אבל לטובת מי שהשמות וונדה מקסימוף וויז'ן לא אומרים לא הרבה (למשל אני של לפני שבוע), בואו נחזור טיפה אחורה.

גם אם אתם לא חובבי קולנוע גדולים, כנראה שמעתם על היקום הקולנועי של מארוול. מאז סוף העשור הקודם הפכה מארוול לאווזה הוליוודית שמטילה ביצי זהב, כשפעם בשנה-שנתיים היא מנפקת לנו שובר קופות: קפטן אמריקה, איירון-מן, ת'ור וכמובן – הנוקמים.

הסיבה שהסרטים הללו כל כך מצליחים, מעבר כמובן לעלילה והשחקנים וכל שאר המאפיינים של סרט טוב, היא השתייכותם לאותו יקום קולנועי. דמויות שמופיעות בכל הסרטים, רפרנסים ועלילות משנה שמתפתחות בקצב שלהם, ובמילה אחת – המשכיות.

הסדרה החדשה מבית מארוול נועדה להעביר את ההצלחה מהמסך הגדול למסך הקטן. זוהי לא הסדרה הראשונה שמארוול יוצרת, אבל היא הראשונה שנוצרה במיוחד בשביל להזרים מנויים לשירות הסטרימינג של החברה האם – דיסני+. אגב, הניסיון הצליח, ודיסני פלוס+ חגגה לא מזמן את המנוי המאה מיליון. מזל טוב.

עכשיו, אחרי שסגרנו את הפינה, בואו נדבר קצת על הסדרה עצמה. ביקום המארוולי וונדה וויז'ן הם חלק, אם כי לא בולט במיוחד, מחבורת הנוקמים, והבחירה להקדיש סדרה דווקא להם גם היא נובעת מעניין ההמשכיות – וונדה הולכת לשחק תפקיד חשוב בסרט הבא של מארוול – 'דוקטור סטריינג' בממדי השיגעון'.

הסדרה מתחילה כסיטקום קלאסי, וונדה וויז'ן עוברים דירה לעיירה קטנה עם הרבה שחור-לבן והרבה צחוקים מוקלטים. (מכאן והלאה יהיו ספוילרים, לשיקולכם). רק בפרק השלישי אנחנו מבינים כי לא מדובר בסיטקום אלא בעולם מדומיין שיצרה וונדה בכוחות המחשבה שלה, עולם בו היא יכולה לדמיין שאהובה עדיין בחיים אחרי שנהרג בסרט האחרון של הנוקמים.

בהמשך הסדרה הדברים הולכים ומסתבכים: כמה סוכנים ממשלתיים שצצים, מכשפה רעה, ילדים עם כוחות על ועוד כמיטב המסורת המארוולית, אבל ברשותכם אני רוצה לעזוב את העלילה ולדבר קצת על הרעיונות שהסדרה מעלה.

היתרון הגדול של הסדרה על פני הסרטים בהם מארוול מתמחה, הוא בכך שיש לה את נחת הרוח והמשך הנדרש בשביל להציף שאלות נוקבות ולא להסתפק רק בקטעי אקשן. שאלות כמו מי באמת הנבל בסיפור, איך צריך להתמודד עם האבל וגם הפרדוקס הפילוסופי של הספינה של תסאוס.

אבל, הנקודה שהכי תפסה אותי, היא דווקא העולם המדומיין שיוצרת לעצמה וונדה. כולנו חיים בעולם מדומיין, כולנו רואים את העולם והאנשים סביבנו באופן בו אנחנו בוחרים לראות אותם, גם אם לא אצל כולנו זה מתבטא בקיר אנרגיה אדום שחוצץ ביננו לבין המציאות.

הסיום של הפרק האחרון, הבחירה של וונדה לתת לקירות להתמוסס למרות הידיעה שהמשפחה שדמיינה לעצמה תתפוגג והמציאות תתפרץ פנימה, היא בעיניי קצת הסיפור האנושי. לדעת להרפות, להשלים עם הכאב. עם האנושיות.

זה דיבורים ומסרים קצת כבדים בשביל סדרה שמתחילה כסיטקום, אבל זו בדיוק הגדולה של 'וונדה ויז'ן'. היכולת הזו לשלב בין הז'אנרים של הסיטקום והמדע בדיוני, בין הקלילות וההומור לעומק והכאב, היא בדיוק מה שעושה את וונדה ויז'ן לסדרה ששווה לראות גם אם גיבורי על הם לא בדיוק כוס התה שלכם.

-איפה רואים? דיסני+, שירות הסטרימינג של דיסני.

  • אגב, הפרק האחרון יחסית מאכזב הן מבחינת האקשן והן מבחינת הדמויות משנה בו שלא מספיק מפותחות, אבל הבמאי אמר כי היה תכנון לסוף קצת אחר והקורונה שיבשה את הכל. מבאס, אבל זה מה יש.