תקשורת השנאה והדכדוך

רביב דרוקר, המועסק באחת מרשתות הטלוויזיה, אמר אמת וכדאי לשים לב אליה. לדבריו, הוא וחבריו רוצים להשפיע על משפט נתניהו.

אין מדובר בדיווח על הליך שמתנהל, אלא על ניסיון להשפיע על השופטים ועל כלל החברה. בספר החוקים יש עבירה של ניסיון להשפיע על הליכים משפטיים. אולם שיתוף פעולה בין הפרקליטות, התקשורת ובתי המשפט הפך את העבירה לאות מתה. הנשיא אהרן ברק חיווה את דעתו ששופטים "חדירים" לרוחות רעות שמגיעות משוק התקשורת. אולם את השותפים לניסיון להביא לחילופי שלטון זה לא משכנע.

הפייק תקשורת מגויסת בצו 8 על מנת להפיל את שלטון הימין. דרוקר וחבריו הרבים, ערב־ערב, לא מנסים כלל לקדם רעיון, דרך או חזון, כל מטרתם לתת ביטוי לשנאה אובססיבית, פסיכופתולוגית, המתמצית בסיסמה "רק לא ביבי". אני מכיר עיתונאים שגדלו על ברכי שמש העמים הסטליניסטי, השומר הצעיר והסוציאליזם שקרס. מהאידיאולוגיה לא נותר כלום, רק שנאה מזוקקת.

לפיד, גנץ וסער הם שחקני משנה במאבק עז על השליטה במדינה. מאבק בין מנגנוני תעמולה משומנים, כולל על חשבון הציבור, המכונים כלי תקשורת, לבין בנימין נתניהו והימין.

כל פוליתונאי (פוליטיקאי־עיתונאי) יודע שאיש מהשלושה לא מתאים להנהיג את המדינה לעת הזאת, אך זה לא מעניין אותם. הם מוכנים להמר על גורל המדינה, להריץ את מי מהם, והעיקר לפתוח בקבוקי שמפניה באולפנים מייד עם פרסום המדגמים. כבר כמה מערכות בחירות שפייק פרשנים ומגישות שמאלניות לא הצליחו להסתיר את הפנים הנפולות שלהם, כשהמועמדים שהריצו ערב־ערב כשלו. יש לי הערכה שגם בבחירות הקרובות הם יצטרכו כמות אדירה של איפור להסתיר את הבושה שבכישלון.

גנץ גרם עוגמת נפש רבה לפוליתונאים, שראו בו קלף מנצח בבחירות הקודמות. האלילו, העצימו, השקיעו ולבסוף הצטרף לנתניהו שנוא נפשם. כוכב שביט הפך לצביר כוכבים בציפייה שייעלם לתוך חור פוליטי שחור.

התקווה החדשה בתקשורת עברה לסער. איש שבעברו הרחוק השתייך לימין וחצה את הקווים לטובת מגלומניה באולפנים. לרגע נדמה שקם לנו מנהיג לפחות כמו צ'רצ'יל. חנפנות וליקוק שפתיים נשפכו מהאולפנים עד גיא בן הינום. הישראלים החכמים הבינו חיש מהר את מזימת התקשורת.

נותרו עם לפיד. אדם חביב ונחמד. איש רעים להתרועע. תוצר מובהק של גילדת התקשורת וחבר בכיר בה. התועמלנים לא שואלים אותו שאלות מכבידות ולא מקשים קושיות. הם יודעים שאין ממי לקבל תשובות מהותיות בנושאים קיומיים. לא אכפת להם מי יענה לטלפון האדום באישון לילה. אם הם לא בשלטון, המדינה מעניינת פחות. התוצאה: רוב מוצק בקרב האזרחים איבד את האמון בכלי תקשורת שזורעים ייאוש, דיכאון ודכדוך. כלב השמירה של הדמוקרטיה מפגע בדמוקרטיה. תחת כסות כזבנית של חופש ביטוי, מתנהלת מערכה לחזור ולהמליך אליטה ישנה שהתפוגגה בדעת הקהל.

יש רק לקוות שאחרי הבחירות, תקשורת השנאה והדכדוך תערוך חשבון נפש ותפנים שיש לה תפקיד משמעותי בדמוקרטיה שלנו, ולא כלי תועמלני בשירות ברנז'ה קטנה ושולית. כמו פעמים רבות בעבר, גם הפעם הימין ינצח את התקשורת וימשיך להוביל את המדינה להישגים מרשימים. ממשלת ימין מלא תוסיף אחדות וערבות הדדית, וסיסמת השנאה "רק לא ביבי" תדעך ותיעלם.

באדיבות "ישראל היום"