תודה, גליה רהב

רהב היא מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא. היא התפרסמה בגלל התייצבותה בראש המאבק הישראלי בקורונה. מתוך טורה של סיון רהב מאיר בעיתון "ידיעות אחרונות".

סיון רהב מאיר , כ"ט באדר תשפ"א

תודה, גליה רהב-ערוץ 7
פרופ' גליה רהב
צילום: מירי שמעונוביץ

יש לי רגישות לאזכור של השם רהב, מן הסתם. כשכותבים משהו ברשת על רני רהב, זה קופץ לי לעין יותר מאשר לכם.

אז בשבועות האחרונים זה לא רני, זו גליה. כמויות הרפש שמוטחות בה פשוט לא ייאמנו. לא מדובר על פוליטיקאית (משום מה התרגלנו לקללות שהם סופגים) או על כוכבת ריאליטי למודת שערוריות.

רהב היא מנהלת היחידה למחלות זיהומיות בבית החולים שיבא. היא התפרסמה בגלל התייצבותה בראש המאבק הישראלי בקורונה. המילים "היטלר", "מנגלה" ו"סלקציה" שמוטחות בה כל כך הרבה פעמים הן לא ראויות ללא כל קשר לסיפורה האישי. ובכל זאת, אולי כדאי לספר את סיפורם של הוריה:

רהב היא בתם של יוסף וסוניה רקובר. אביה נולד בפולין ולמד רפואה. במלחמת העולם השנייה חבר לפרטיזנים ואף הקים את בית החולים הפרטיזני המרכזי ביערות ליפיצ'אן. רקובר היה נשוי אז לזיגריד, רופאה גם היא, ואב לילד. בני הזוג שמרו לעצמם מורפיום, למקרה חירום. באחד הימים, בעוד הוא מחפש את מקום המסתור הבא, הגיעו הנאצים אל ביתם.

זיגריד המבוהלת הזריקה מורפיום לה ולבנם. כששב רקובר ומצא אותם מתים, הוא הזריק לעצמו את מעט המורפיום שנותר, אלא שלא היה די בכמות כדי להמיתו והוא רק איבד את ההכרה. הוא הועבר, כמת, עם אשתו ובנו לקבר אחים סמוך.

חבריו הפרטיזנים, שמצאו אותו בערימת המתים, גילו שיש לו דופק ונשימה, והצליחו להציל אותו. רקובר נשאר עימם, ושם, בין שורותיהם, הכיר את סוניה, אחות במקצועה, שאיבדה בעצמה את בעלה הראשון ואת בנם. הם עלו ארצה והתיישבו בירושלים, ובשנת 1954 נולדה להם בת. גליה. ניתן רק לדמיין מה חשו שניהם, שכבר היו הורים ונשואים ואיבדו את הכל, כשהחלו פה יחד את הכל מחדש.

כשמטיחים היום בגליה רהב שהיא נאצית, אני מקווה שהיא לא מתרגשת יותר מדי, אבל חושבת גם מי ייתן למגיבים שיעור קצר בהיסטוריה. זו לא רק הכחשת שואה והכחשת קורונה, ייתכן שיש פה גם שוביניזם סמוי. נדמה לי שגליה רהב סופגת יותר ממה שהיה סופג פרופ' גל רהב. נדמה לי גם שפרופ' סיגל סדצקי חטפה מתקפות כאלה הרבה יותר מפרופ' חזי לוי, וד"ר שרון אלרעי־פרייס זוכה להרבה יותר זלזול וביטול ונאצות מפרופ' נחמן אש.

אז אולי צריך לומר פה את המובן מאליו, את הפשוט והברור מכל. אם יש מי שמרעישים כל כך חזק, צריך להזכיר שרוב רובו של הציבור מודה לפרופ' רהב ולעמיתיה ועמיתותיה על העבודה החשובה שלהם בתקופה הזאת. זה אולי בנאלי ולא ויראלי, אבל זה נכון.