זכיתי להיות בין מארגני 'מסע הישיבות' של מו"ר הרב חיים דרוקמן, זכיתי לסייע לרב בכיתות רגליו במסירות נפש, ומאחר שהרב סובל ברגליו, זו באמת הייתה מסירות נפש מצידו של הרב.
אגב, כשאומרים את זה לרב, הרב מבטל ואומר: זו מסירות נפש?! זה שום דבר! זה מה שצריך לעשות – אז עושים!".
ולפני שאגיב לכל החשובים, בעלי הדעה, בעניין מסע הרבנים של מו"ר, אני מבקש לתאר במעט את המסע ואת ההתלבטויות סביבו. הרב לא נכנס לבית המדרש של ישיבתו, ישיבת "אור עציון", שנה שלמה. הרב, שמעביר 18 שיעורים ויותר בישיבה (קשה לי להאמין שיש עוד ראש ישיבה המעביר כל כך הרבה שיעורים בשבוע), מסר את השיעורים בזום או בכניסה לביתו, התלמדים יושבים בחצר בחוץ, והרב עומד בחלון ומעביר את השיעור. השנה, בתפילת שחרית של יום הכיפורים, כדי להתפלל עם הרב, ירדה הישיבה כולה להתפלל בחוץ, ברחבה, ואת תפילת מוסף התפלל הרב במניין מצומצם בחצר ביתו.
וכאן, מפאת חשיבות העניין ובשל העובדה שהדבר אינו יכול להיעשות על ידי אחרים, וכמובן, הרב מחוסן ב"ה, וכן רוב הציבור, יצרנו קפסולות אטומות לרב, והרב עבר מישיבה לישיבה להשמיע את תורתו.
כתלמיד של הרב כ"ו שנים, אני יכול לומר בפה מלא כי הרב הוא כולו תורה! וגם פוליטיקה היא תורה! ולא סתם תורה – אלא תורת ארץ ישראל.
מו"ר מחנך כל חייו לשליחות, לשלמות של עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל, שלמות המתממשת במדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו. והינה הגיעה העת שהדרך הזאת באה לידי ביטוי במלוא עוצמתה ועוזה. הכלי הפוליטי, תפקידו לסייע להנחיל את הערכים הללו במדינה הקדושה שלנו – והרב צריך ללחוש?! להגיד את האמת שלו בלי שישימו לב?!
נכון שישנם ציונים־דתיים גם במפלגות אחרות – אבל הם נמצאים גם ב"יש עתיד", ב"תקווה חדשה", בליכוד, וכן, גם ב"ימינה", אבל שם כולם הם במקרה, הם ממש לא בעצם, הם אינם מניפים את הדגלים כולם וקוראים בשם ה' את דרכה של הציונות הדתית!
מו"ר הלך לכתת את רגליו כדי ללמד את כולנו תורה, תורת ארץ ישראל.
ואני רוצה לסיים בסיפור שאולי ימחיש מעט את הזכות שיש בשימוש תלמידי חכמים ועד כמה אנחנו לומדים מהם.
לפני קצת יותר מ-10 שנים טסתי עם מו"ר לקנדה. לטיסה הזאת התלוותה הרבנית ד"ר שרה דרוקמן. בתחילה, כשנאמר לי שהרבנית מתלווה אליי, חשתי שמוסיפים לי עול ואחריות. נחתנו ביום שישי בטורונטו, ועוד ציפתה לנו טיסת המשך למונטריאול. למרבה הצער, הרב החל להרגיש שלא בטוב, וחום גופו עלה בעקבות דלקת ברגל. אולם, חרף מצבו, הודיעו לי הרב והרבנית שממשיכים כרגיל.
פגישות חשובות קיימנו, אך על דברים שהיו חשובים פחות ויתרתי. על פי הלו"ז שנקבע, ציפה לרב שיעור לבוגרי בני עקיבא בעיר. אחרי שנודע לי כי מדובר על כמניין בחורים בלבד, ביקשתי מהרב לוותר על השיעור, כדי שיוכל לנוח לקראת הערב העמוס שהמתין לנו. תשובת הרב הייתה כמובן שלילית... אף שנקבע השיעור לארבע בצהריים, ביקש ממני הרב להעיר שעה לפני כן. המרחק לשיעור היה קצר ביותר, ואני, שחסתי על הרב, החלטתי להעיר את הרב חצי שעה מאוחר יותר, כך שיוכל לנוח עוד קצת, ועדיין יישאר לו די והותר זמן להתארגן ולהגיע לשיעור בנחת.
את השיעור שלמדתי באותו יום לא אשכח לעולם. הרב לא הבין למה לא הערתי אותו בזמן כדי ש"יכין את השיעור...". אני לתומי שאלתי את הרב: "הרב עומד למסור שיעור שכבר העביר מאות פעמים, הרב יודע אותו בעל פה, אני יודע אותו בעל פה, מה הרב צריך בדיוק להכין?".
והרב ענה לי: "הכנת שיעור היא כבוד התורה! אי אפשר להעביר שיעור בלי להכין אותו!".
למדתי אז על מסירות, על אחריות להעביר שיעור גם לקומץ בחורים, וכמובן, על מעלת כבוד התורה.
כל דבריו של מו"ר, גם אלו הברורים לכול, הם תורת חיים. "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא" (מלאכי ב, ז), "אם דומה הרב למלאך ה' צבאות – יבקשו תורה מפיהו" (חגיגה טו, ב).
כל מי שזכה לחזות במו"ר מגיע לישיבה ועוד ישיבה, ללמד תורה, זכה ללמוד תורת חיים, זכה ללמוד תורת ארץ ישראל!